בהתנהלות שלנו כהורים ומחנכים, אנו נוטים בדרך כלל, להצמיד לבקשות שלנו מהילדים או להוראות שאנו נותנים להם, חיזוקים חיוביים כדי לעודד אותם, או חיזוקים שליליים כדי לעזור להם להתגבר על היצר הרע.
האם זה נכון? האם תמיד צריך להושיט לילד “קביים” שיעזרו לו לצעוד בדרך הישרה?
בתחילת פרשתנו מצווה הקב”ה על אהרן הכהן “אל תבוא בכל עת הקודש”, ומדגישה התורה כי ציווי זה ניתן “אחרי מות שני בני אהרן” – משל לחולה שנכנס אצלו רופא … ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן: (רש”י על ויקרא פרק טז פסוק א)
חז”ל הביאו דוגמא דווקא מחולה, שבגלל חום גופו הוא תאב לאוכל ומקום צוננים ולכן הוא צריך חיזוק לציווי הרופא. אבל אדם בריא, הרופא אינו צריך לתת לו חיזוקים כדי שישמע לדבריו – בו נותנים אמון וסומכים עליו שהוא יעשה את מה שמוטל עליו.
באופן טבעי, ילד סומך על הוריו ומוריו כמורי דרך טובים לחיים ולכן מציית להם.
כדי שילד יציית, עלינו לספק לו את המידע בצורה עניינית ולסמוך על הילד שינהג על פיו. כגון: התינוק ישן – לא להרעיש, השעה 7 – צריך לעלות הביתה. זה מסוכן / אסור וכדומה.
אין צורך להוסיף להוראה חיזוקים חיוביים – אם תעשה אז…, ובודאי לא שליליים – אם לא אז….. – הוספת חיזוקים בבקשה פשוטה ושגרתית, לא רק שהיא מיותרת – כמו קביים לאדם בריא, אלא היא אף מזיקה, היא מלמדת את הילד שיש גם אפשרות שלא לציית לדברי ההורה או המורה. וגם מראה לו שאנו לא נותנים בו אמון.
רק במקרים שהילד נדרש למאמץ בלתי שגרתי, כגון: להגיע להישג גדול, או להתגבר על קושי גדול – זהו המקום להושיט לו את החיזוקים שיעזרו לו.
