המוטיבציה היא הכלי שמניע לעשות טוב – היא המחנכת.
אבל לעומתה ניצבים הפיתויים לעשות רע. הם מוחשיים ומושכים וקשה לילד להתגבר עליהם. הילד צריך משהו מוחשי ומורגש שיעמוד כנגד הפיתוי. זהו תפקידו של העונש.
הידיעה המוחשית כי אם יתפתה למעשה הלא רצוי הוא יאלץ לטעום את טעמו הלא נעים של העונש, מסייעת לו לעמוד מול הפיתוי המוחשי של היצר – הרצועה התלויה על הקיר למולו.
העונש אינו מחנך, הוא גם אינו גורם לילד להבין מה טוב ומה רע – למרות שהילד מקבל אותו רק על דברים “רעים”, אבל הכאב שיש לו באותו הזמן מונע ממנו מללמוד את הלקח הנדרש. אלא העונש הוא רק כתומך מוחשי ומחזק ל’סור מרע’.
וכך גם אומר הקב”ה לבני ישראל: “ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה: ואם בחקתי תמאסו כו’: אף אני אעשה זאת לכם וגו’.” – מדה כנגד מידה. חיזוק על דרך השלילה.
כדי שהעונש ימלא את תפקידו כראוי, והידיעה עליו והחשש מפניו יסייעו לילד להתגבר על הפיתויים המזדמנים לו, צריך שהעונש יוצג וינתן בדרך שהולמת את התפקיד שלו.
א. ידוע מראש – שהילד ידע לפחד ממנו ולהמנע מהמעשה.
ב. מוגדר – מוחשי שהילד יוכל לצייר בדמיונו את חוסר הנעימות, לא להסתפק בסתם אמירה שיש עונש.
ג. אמין – אם הילד עבר בד”כ הוא מקבל את העונש ולא מצליח להתחמק ממנו.
ד. לקבוע ולתת עונש רק על דבר חמור ונדיר יחסית, כדי שהילד לא יתרגל לעונש ויפסיק לחשוש ממנו. כל תועלתו של העונש היא החשש מפניו.
ה. העונש צריך להיות ‘לא נעים’ ברמה מספיקה שהילד יחשוש ממנה. אבל אסור חלילה שהוא יהיה פוגע, או מרחיק.
ו. העונש צריך להיות מידתי לפי חומרת המעשה, כדי שלא יגרום לתחושות מזיקות ומרחיקות של כעס וחוסר צדק.
ז. העונש אינו מחנך וזמן מתן העונש אינו מתאים להסברת ערכים ועקרונות. מטרת העונש היא רק ליצור אצל הילד ‘הקשר’ לא נעים למעשה הלא רצוי. לכן בזמן מתן העונש חובה יש לציין בברור את ההקשר בין העונש למעשה. ולא להרחיב ולדבר על ערכים ועקרונות.
ונסיים במכתבו המדריך של הרבי להנהלת אחת הישבות בעניין העונש:
במ”ש ע”ד הלעז דעניני איסור סקילה ר”ל אשר יש סברא להכאה.
הנה פשיטא שבכותלי הישיבה דבר זה מופרך לגמרי, כי מלבד שהענין עצמו התוכחה ע”י הכאה הוא יותר שלילי מאשר חיובי. … ויש לחפש דרכי עונש אחרים וכמו ריחוק מביה”ס למשך איזה זמן או כולו או ע”ד המובא בשיחות כ”ק מו”ח אדמו”ר שלא להרשות להם להיות נוכח בעת סיפורי צדיקים וכיו”ב
ענינים שלבם חפץ כו’.
[אג”ק חלק כ”א עמ’ קצה]
