הרב מנחם הלפרין
יעקב אבינו, בדרכו לקיים את ציוויי אביו – לקחת אשה מבנות דודו לבן. הוא בדרך להקים את ביתו ולייסד את בית ישראל. הדרך הזו גורלית, היא תקבע את עתידו של עם ישראל – בבחינת מעשה אבות סימן לבנים.
יעקב מתאווה להתפלל על עתידו במקום שבו התפללו אבותיו, ובו עקד אברהם את יצחק. הקב”ה מובילו לשם.
ושם, “ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו” – רש”י: “עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות”
התנהגותו של יעקב אומרת דרשני, אם חשש יעקב מהחיות למה לא הגן על כל הגוף? אם סמך על הקב”ה, למה היה צריך הגנה על הראש?
אלא שיעקב אבינו, מלמדנו כאן דרך חיים, שעליה מיוסדת דרך החיים של עם ישראל.
הראש רומז על העבודה הרוחנית: לימוד תורה, קיום מצוות וחינוך הילדים. הגוף רומז על עניני העולם הזה: העיסוק בפרנסה.
יעקב אבינו יורד לחרן – חרון אף של עולם, הוא יוצא להתמודד עם עולם המעשה. הוא יודע שהוא יצטרך להשקיע הרבה זמן ומאמץ בעבודת “חרן” ולשעבד לשם כך את גופו. אבל הוא רוצה שזה יעסיק רק את הגוף – &”יגיע כפיך כי תאכל” כפי’ החסידות, שבענייני העולם צריך להשקיע רק את אברי הפעולה החיצוניים, אבל את הראש והלב – השכל והרגש, אותם צריך לשמור ולהקדיש אך ורק לעבודת ה’.
ולכן, יעקב מגן על ראשו – שענייני חרן הרעים לא יפגעו בו, והוא ישמר טהור.
ועוד לימוד קטן,
בנוגע לענייני הגוף – העולם, העיקר הוא הביטחון בה’, וכל העשיה שנדרשת לאדם היא רק כדי לצאת ידי חובת ההשתדלות. אך בנוגע לענייני הראש – תורה ומצוות וחינוך, נדרשת עשייה נמרצת של האדם.
וכשהראש טוב – הכל טוב!
[עפ”י לקוטי שיחות חלק א’]
