בימי ראש השנה, בהם המלך נכנס לארמונו ומצפה להכתרתו על ידי בני ישראל ב’קבלת עול’ מוחלטת – כמבואר במאמרים ובשיחות. צף ביתר תוקף הקונפליקט ה’חינוכי’ האם המושג ‘קבלת עול’ מתאים לדורינו הדוגל ב’מימוש עצמי’ ‘חירות הפרט’ וגם חדור ב’אגואיזם’.
האם צריך לדבר על קבלת עול? האם אפשר לחנך לקבלת עול? האם חינוך לקבלת עול סותר בהכרח את הרוח הרווחת היום כי חייבים להביא בחשבון את הרצון, הצרכים והרגשות של הילדים?
במכתב כללי בשנת תשכ”ח עוסק הרבי בשאלה זו ומאיר את דרכנו.
ב”ה ימי הסליחות ה’תשכ”ח
ברוקלין נ.י.
אל בני ובנות ישראל
אשר בכל מקום ומקום
ה’ עליהם יחיו
אחד מעניניו העיקריים של ראש השנה הוא כפי שכבר צויין פעמים רבות שזה זמן ההכתרה של הקב”ה מלך ישראל ומלך העולם דבר הקשור בתפלתנו העמוקה ובקשתנו הפנימית מלוך על העולם כולו.
בקשה כזו משמעותה נכונות מלאה ומוחלטת להיות במצב שהוא בהתאם להכתרה האלוקית, כלומר להשתעבד ולהתמסר כליל אל המלך עד שעצם מציאותו של האדם וכל אשר לו הם של המלך בלבד זהו הענין של קבלת עול מלכותו יתברך המתבטאת בכל הפרטים של חיי יום יום.
…
לכל תקופה ולכל מקום המעלות המיוחדות והקשיים המיוחדים שלהם, בתקופתנו קיימת בחוגים מסויימים שאיפה לעצמאות ולאי תלות לא רק מבחינה חומרית אלא גם מבחינה אידיאולוגית, שאיפה וחתירה שלא להיות כפופים לסדרים הממוסדים ושלא להכיר בדבר לפני שמבינים אותו בשלימות בשכל וכיוצא בזה, מצב כזה מהווה לכאורה הפרעה לנושא של קבלת עול.
במיוחד הדברים אמורים במדינות כאלה שהן עדיין צעירות יחסית וקיימות על בסיס ועל ידי יוזמה עצמית ואנרגיה עצמית ואשר רוח זו מאפיינת בהן את כל סדרי החיים האישיים והחברתיים דבר המקשה עוד יותר את ההסתגלות למסגרת של קבלת עול.
אך למרות כל זאת קיים הכלל שאין הקב”ה מבקש מן האדם דברים שלמעלה מכוחותיו אם כן הרי מאחר שקבלת עול מלכותו יתברך היא התוכן הפנימי של ראש השנה והבסיס לכל המעשים של כל השנה והדבר בתוקף עבור כל הזמנים והמקומות ודאי הדבר שגם בזמננו ובמדינות האמורות אפשרי והכרחי להגיע לקבלת עול מלכותו במלואה.
והאמת היא שיש מעלה מיוחדת בכך דווקא בזמננו ובמדינות האמורות. אדם שאינו בנוי באופן יציב על עצמאות אלא שפעמים אצלו כך ופעמים להיפך הרי כאשר הוא מקבל על עצמו ענין של קבלת עול
אין הדבר מבוסס אצלו דיו שכן אין זה חידוש בשבילו להתחרט ולשנות את עמדתו.
לעומתו מי שאינו רגיל להיכנע והוא בלתי תלוי בהלך רוחו, הרי כאשר הוא משתכנע שעליו להכיר במרות עליונה מקיף אותו הדבר באופן מעמיק יותר ויסודי יותר והוא מוצא בקרבו את העוז לשנות את עצמו לגמרי ולתמיד, והדבר מתבטא אצלו לא רק בתחושתו ובהכרתו כי אם גם במחשבותיו דיבוריו ומעשיו עד לפרט הקטן ביותר ואדרבה כיוון שחלקו הגדול של היום ממולא במעשים ודיבורים מתבטאת בעיקר קבלת עול מלכותו יתברך בדבריו ומעשיו בקיום המצוות המעשיות ובכל פרטי התנהגותו היום יומית.
דורינו לא רק נזקק לקבלת עול ולא רק שאפשר לחנך בו לקבלת עול אלא אם מצליחים באתגר לחנך בו לקבלת עול, היא תהיה עמוקה יותר ובעלת משמעות מעשית גדולה הרבה יותר. היא גם תחדור עד פרטי ה’מעשה’ ולאורך זמן, כפי שאנו רואים בחוש בדורינו את מוסרי הנפש של דורינו החיים על קידוש השם ומקדישים את חייהם לשליחות שהוטלה עליהם.
מהי אכן הדרך למזג ‘שאיפה ביטוי אישי ומימוש עצמי’ עם קבלת עול? איך אפשר לדבר עם הנוער על קבלת עול מבלי שזה יתקבל אצלם כבקשה לוויתור על החיים האישים שלהם? הרי עיקרה של קבלת העול היא להפריד את האדם מרצונותיו.
המפתח לכך נמצא בשורותיו הראשונות של המכתב בהן מגדיר הרבי את משמעות קבלת העול “כלומר להשתעבד ולהתמסר כליל אל המלך עד שעצם מציאותו של האדם וכל אשר לו הם של המלך בלבד”. קבלת עול אמיתית ופנימית לא מפרידה בין האדם לבין רצונותיו, אלא היא מגלה לו כי המציאות האמיתית שלו וממילא גם הרצונות האמיתיים שלו הם לה’ ולתורתו.
חינוך לקבלת עול, הוא לא לבקש מהילדים לוותר על חייהם ורצונותם כי ‘צריך קבלת עול’. אלא יש להשקיע את עיקר המאמץ כדי לספר לילדים שכל ‘מציאותם’ היא של המלך וממילא הביטוי האישי והמימוש העצמי שלהם הוא בהתמסרות לרצונו כי הרצון שלו הוא החיים האישיים שלהם.
אם נאמין בכך – זה אפשרי.
