מהו ההיגיון הלוגי העומד מאחורי חלוקת י”ג העיקרים? | הרב שמעון ויצהנדלר

מבוא כללי ומתומצת מתוך שיעורו השבועי של הרב שמעון ויצהנדלר במרכז אור חיה, נערך על ידי הגב’ חיה פרומר. 

הרמב”ם כתב את י”ג עיקרי האמונה בפירושו למשניות למסכת סנהדרין, פרק “חלק” (“כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא…”), וכינה אותם בשם “עיקרי הדת” המורכבים מי”ג “יסודות” הדת.

הוא היה הראשון שיצר כתוצאה מגילוי אלוקי נפלא, מבנה לוגי, יסודות תודעתיים שההוגה בהם, לומד ומברר אותם לעצמו – ממילא יהיה אדם דתי המקיים מצוות ושייך לכלל ישראל.

אלא מה? היצר הרע יכול ליצור אצלו התגברות הטבע [המוביל אותו לחטוא] ואז הוא נחשב לאחד מ”פושעי ישראל” ויחד עם זאת הוא יהיה קשור לדת ויש לו חלק לכלל ישראל.

לעומתו, אם לדוגמה אדם שומר תורה ומצוות, מתפלל אך לא מאמין כבר שה’ שומע את תפילתו (קלקול בעיקר החמישי), או לא מאמין בתחיית המתים (העיקר הי”ג) הוא לדעת הרמב”ם כופר בעיקר / אפיקורוס / מקצץ בנטיעות / אין לו חלק לעולם הבא.

ההבדל בין “עיקרים ” ל”יסודות” הוא ש”עיקר” הוא מושג אובייקטיבי, הקיים לעצמו, ואילו “יסוד” הוא תשתית ל…

תשתית למבנה כלשהו. אם אבן מהיסוד תיפול, כל המבנה יקרוס, ואכן, הרמב”ם טוען שהמאמין ב-י”ג היסודות של הדת, נכנס לכלל ישראל.

מהי החשיבות של הכרת עיקרי הדת? האם המושג “עיקרים” הוא ערך? במה המושג “עיקרים” שונה מהמושג “צווים”? הרי יש בתורה מערכת צווים – המצוות. אז מהו תפקיד ה”עיקרים”?

יתרה על כך: למאי נפקא מינה? [ =מה יוצא מזה? מה נובע מבחינה מעשית מכך שיש או אין לאדם עיקרים -? ] האם חוסר הימצאות עקרונות מחשבתיים תודעתיים באדם יותר משמעותי ונחשב, מאי עשיית מצוות על ידיו?

שאלות מעין אלו נשאלו על ידי חכמים בני דורו של הרמב”ם והדורות שלאחריו:

הרידב”ז אומר בשו”ת שלו שאינו מבין איך אפשר לומר בכלל שיש עיקרים בדת, כי הרי “כל מצווה ומצווה היא עיקר ופינה, ואיך נאמר: זו עיקר וזו טפלה?”

גם החת”ם סופר טוען נגד עצם קיומם של עיקרים בדת וסובר שקיומם סמנטי [מילולי] בלבד ולא מהותי.

זו גם הייתה ההתייחסות למספר י”ג: זהו מספר ידוע ביהדות – י”ג מידות שהתורה נדרשת בהן, י”ג מידות הרחמים – ולכן אולי זה ניסיון מצד הרמב”ם לתת סימנים “נחמדים” לתורה אבל העיקרים הללו אינם משהו ערכי / מהותי.

דעת המקובלים על י”ג העיקרים הייתה שונה לגמרי מדעת הפילוסופים ובעלי ההלכה:

הקבלה קיבלה את הרעיון שהרמב”ם ייסד את העיקרים שלו על המספר 13 = י”ג ולא כפי שהיה אולי אפשר לחשוב, שהמספר י”ג הוא סכום העיקרים באופן מקרי. בזוהר הקדוש נאמר ש”לשושנה יש י”ג עלי כותרת”, וכן ידוע שיש י”ג מידות הרחמים.

אם כן, המספר 13 קשור לעיקרי האמונה, (השל”ה הקדוש, טוען שי”ג הוא מספר המביע שלימות, מספר המייצר משהו) והתגלה לרמב”ם בהתגלות אלוקית, ואז מילא אותו הרמב”ם בתוכן.

דעת הפילוסופים הייתה הפוכה:

כ-200 שנה אחרי הרמב”ם, הפילוסוף רבי יוסף אלבו כתב את “ספר העיקרים” בו הזדהה עם הרמב”ם שהמשיך את הקב”ה ליסודות ההבנה האנושית בהבאת עיקרים לדת, אך הקשה עליו לגבי מספרם ומהותם. הוא עצמו חילק את עיקרי הדת לשלושה בלבד: מציאות האלוקים, מתן תורה בהתגלות בהר סיני וקיומו של שכר ועונש.

הוא טען לדוגמה ששכר ועונש, תחיית המתים וביאת המשיח הם אותו עניין – המשוב שמקבלים מהבורא על מעשינו.

לכן שאל למה הרמב”ם הביא אותם כשלושה עיקרים נפרדים.

בהקשר זה הוא גם טען שהרמב”ם הזניח עיקרון חשוב כמו “בחירה חופשית” שאותו כינה “יסוד התורה” ו”עמוד התורה והמצווה” ומאידך, פירט את עניין הגמול לשלושה מרכיבים (שכר ועונש, ביאת המשיח, תחיית המתים).

רבי יוסף אלבו גם שאל למה הרמב”ם מנה י”ג עיקרים דווקא ושלל את דעת המקובלים שטענו לעיל שהמספר י”ג הוא שהכתיב את העיקרים. לתפיסתו, מטרת הרמב”ם הייתה חינוכית: הרמב”ם כוון לכך שתורה ומצוות יהיו חלק מהיהודי, שהוא יזדהה עימם, שהם יהוו את הגבולות הערכיים שלו, ושתהיה לו חיות מהם. לתכלית זו התבונן בתורה ובמצוות והם אלה שיצרו והכתיבו את י”ג העיקרים שלו. י”ג היסודות נוצרו מתוך מטרתו שכן יסודות צריכים להיות מותאמים למטרה.

לדוגמה: יסודות של גשר, צריכים להיות מותאמים לגשר ולא לסוכה שכן היסודות מותאמים ל”כובד” / ל”צורך” של הבניין. ה”יסודות” הם תוצאה המוכתבת על ידי ה”בית” שעליהם ובהתאמה, העיקרים מותאמים למטרה: ייצור התנהלות של אדם דתי.

אברבנאל לעומתו סבור שהרמב”ם ברר מתוך התורה והש”ס את י”ג הדברים הכי מהותיים וחשובים שהם המינימום הנדרש כדי “להיכנס בשערי בית ה’ “. (לכן גֵר – חייב בראש וראשונה להאמין בי”ג העיקרים וכך תיוצר אצלו חטיבה אחת של עיקרי האמונה והמצוות הנובעות מהם).

לכן הוא גם קורא להם “עיקרים” ולא יסודות שכן עיקרים לדעתו הם האמונות הכי יסודיות ומשמעותיות בדת, והן בעלות ערך אובייקטיבי, וקיים לעצמו, בניגוד ל”יסודות” שהם סובייקטיביים ושאם תפיל אותם – הכול יקרוס.

לעומת הפילוסופים והמקובלים, הרבה בעלי הלכה בדורות הראשונים, לא קיבלו את הרמב”ם כי מטבע עיסוקם, לא עסקו במהות האמונה, אלא בביטויה למעשה. הם שאלו: מאי נפקא מינה? [=מה יוצא מזה למעשה בהלכה?]. לתפישתם, רק אדם עם בעיות, הגדל בעולם מורכב, צריך לבנות במודעותו עקרונות. אדם בעולם הילכתי – לא נזקק לעקרונות. אם יש בי”ג העיקרים חלק ששייך לתרי”ג מצוות, צריך להתייחס לפן המעשי שלו בלבד.

הרמב”ם לעומתם סבור שיהודי דתי חייב ללמוד עקרונות כדי לקבל כלים להתמודדות עם אתגרי החיים ולא להסתפק בפן המעשי, בדומה לתלמיד הוראה הלומד למשל עקרונות של למידה וגם מדעי המוח ולא מסתפק בלימוד טכניקות של הוראה בלבד שכן הוא יודע שאם יתבררו אצלו העקרונות, גם היישום שלהם בשטח, בכיתה, יהיה מוצלח.

הוא טוען שאם נתמקד בעיקרים נראה שבעצם כל המבנה בנוי, וכל שנותר הוא “להכניס רהיטים לדירה המוכנה” .

ההתמודדות עם העולם סביבנו אפשרית כאשר קיימים גדרים בחינוך שלנו ושל ילדינו. קיימת אצלנו אמת אבסולוטית, קיים אצלנו טוב אבסולוטי ורע אבסולוטי. יש לנו גבולות יציבים כנגד תפיסות זרות ליהדות האמיתי הקיימות בתרבות המערבית השוללת גבולות מכל סוג והטוענת שהכול יחסי. כתוצאה, אנו לא מתפעלים מהעולם.

כל זה מתקיים כשאנו לומדים את י”ג העיקרים.

מהו ההיגיון הלוגי העומד מאחורי חלוקת י”ג העיקרים? ניתן לחלק אותם לשלושה רכיבים:

חמשת העיקרים הראשונים – עוסקים באלוקות. (ה’ בורא ומנהיג, יחיד, אינו גוף, נצחי, אין ראוי להתפלל לזולתו)

חמשת העיקרים שלאחריהם – עוסקים בתורה. (נבואה, נבואת משה, תורה מן השמים, נצחיותה של התורה, ידיעת ה’ את כל מעשינו)

שלושת העיקרים האחרונים – עוסקים בגמול. (שכר ועונש, ביאת המשיח, תחיית המתים)

בכל תקופה בהיסטוריה, הייתה התנגדות לרכיב שונה משלושת הרכיבים הנ”ל:

בדורו של אברהם אבינו, הדיאלוג היה על המושג “אלוקות”, והמתנגד לו היה נמרוד.

בתקופת בית שני, המלחמה הייתה על נצחיות התורה והמתנגדים לה היו הבייתוסים, הצדוקים והקראים, ויותר מאוחר – הרפורמים.

בדורנו, המלחמה היא על עניין הגמול – ביאת משיח! לכן הרבי לחנך את הילדים על “משיח”!