“מידי שנה לפני ‘כל נדרי’ אני קורא את המכתב מאמך”.. | סיפור

מספר הרב פייוויש שפירא, מחשובי קהילת בעלזא באנטוורפן:

בתחילת שנות הלמ”דים (ה-70) הגעתי פעם לניו יורק במסגרת עסקיי ונשארתי שם לפורים, ואז החלטתי לבקר בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש. הרבי ישב עם הקהל והתוועד עד השעות הקטנות של הלילה.

בסיום, כשהרבי צעד לכיוון היציאה ניגשתי לתת ‘שלום עליכם’, הגבאים הדפו אותי שאין זה הזמן המתאים, אך הרבי קלט אותי, הושיט לי את ידו וכך בעודו מחזיק בידי צעד איתי עד לחדרו, שם הכניס אותי והושיב אותי על כסא.

הרבי פתח מגירה נעולה בחדרו, הוציא משם מכתב והגיש לי. במכתב כותבת אשה בגיל 36 שגילו אצלה מחלה ממאירה ל”ע וימיה ספורים. “אני כבר השלמתי עם הגזירה”, כותבת האשה, “אבל מה יהיה עם 12 ילדיי? בבקשה רבי, אני לא מכירה אותך, אבל אנא תתפלל עליהם שיגדלו ילדים בריאים ושמחים וימשיכו ללכת בדרך התורה והיראה…” חותמת האשה ששמה “רעכיל”.

רעדתי כולי. רעכיל הזו היא אמי. התייתמתי ממנה לפני יותר מעשור, והנה נגלה מול עיני מכתב מימיה האחרונים, בו היא מבקשת עבורינו, ילדיה. התייפחתי בבכי.

לבסוף הרמתי את עיני ואמרתי “רבי! יש לי בקשה אחת. האם אוכל לקחת את המכתב הזה עמי?”. הרבי הנהן בשלילה “לא. המכתב הזה צריך להישאר פה. מידי שנה ביום כיפור, אני לא יורד לבית הכנסת ל’כל נדרי’ לפני שאני קורא את המכתב הזה”.

יצאתי משם ברגשות סוערים, מבלי שהספקתי אפילו לשאול את הרבי מאיפה הוא ידע שאני אחד הבנים של אמא, הרי אפילו את שמי לא אמרתי לו?

מה שאני כן יכול לומר: שכל אחד משבעת הבנים וחמשת הבנות של אמי גדלו לתפארת והקימו בתים מפוארים של תורה ומצוות, ממש כפי שביקשה מהרבי.