יש להם שני בתים, גם בית “של אבא” וגם בית “של אימא” אבל לא תמיד יש מי שיתייחס אליהם בבית הכנסת, שלא לדבר על לארח אותם לסעודות החג. שימו לב אליהם. הם בנים של הקב”ה לא פחות מהילדים שלכם
בימי החג ראיתי אותם בבית הכנסת. ילדים יפים, מטופחים, לבושים בהתאמה עד קצות הגרביים שהתאימו אפילו לכיפות. לא הייתה שום הזנחה בלבושם אבל נשמתם צעקה את העזובה בחייהם. אל תטעו לחשוב שהם יתומים חס וחלילה. יש להם אבא וגם אימא. ואפילו שני בתים: הבית של אבא והבית של אימא. אבל כל הווייתם זועקת יתמות מרירה.
אימהות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. כן, אני יודעת שכתוב “אבות” אכלו בוסר, אבל כשגילה ספרה לי את סיפורה העצוב היה אפשר לחוש בכאב האוחז בבשרה: “האם יתכן שאין מישהו אחד בבית הכנסת שיראה לבנים שלי איפה אוחזים בתפילה? ואיך יכול להיות שחברות טובות ודואגות יודעות שאני לבד עם ילדיי בסעודות החג ולא מזמינות אותנו רק כדי שהם יראו את מנהגי החג”.
האמת היא שקשה לי להאמין שעם ישראל שעסוק כולו בחסד, שוכח להכניס את האורחים הכי חשובים של הקב”ה – הילדים הללו שלא חטאו כלל ועיקר ולא אמורים לשלם את מחיר הפרידה של הוריהם. אני מתעניינת אצלה אם עשתה מצידה את ההשתדלות שלה, והיא עונה בשקט האופייני לה: “למרות הבושה והכאב הרמתי טלפון לכמה חברות אצלן חשבתי להתארח עם הילדים בסעודות, והרגשתי שהן מתחמקות ממני…”.
אז לא. גירושים זה לא דבר מידבק והשאלה הקשה הזו מופנית לכל אחת מאיתנו: האם היית מתחמקת מלהזמין אלמנה עם ילדים קטנים כמו שאת מתחמקת מהחברה הגרושה שלך? הרי הכאב והפגיעה באישה גרושה או בילדיה היא בדיוק כמו פגיעה באלמנה וילדיה למרות הבגדים התואמים והבתים הכפולים.
בחג הסוכות ובעיקר בשמחת תורה, בין בקבוקי המשקה והסוכה המקושטת כדבעי, הסתכלו סביב ופתחו את הלב לאותם ילדים, בנים ובנות של ה’, יתומים למחצה…
—
מה רואים כאשר מסתכלים על ילד יהודי? רואים את המשיח… כן! כן! הרי עליהם אמרו חז”ל “אל תגעו במשיחי – אלו תינוקות של בית רבן”. מדוע הם נקראים “משיחי”? משום שיש לחנך ילדים באופן שיהיו חדורים לגמרי בתוך תוכם עם העניין והנקודה של משיח, כך, שכאשר רק מסתכלים על ילד יהודי, מה רואים? משיח!
ילדי ישראל בדורנו נקראים (בהסכמת גדולי ישראל) בשם “צבאות ה'”, צבא המסור ובטל לגמרי לקב”ה, אף יותר מאשר חיילים רגילים למפקדיהם. אם כן, ילדים אלה, המחונכים כך שיהיו חדורים לגמרי במשיח, ברור שניכר עליהם מיד “משיח”! ובפרט כאשר הם רוקדים – כמנהג ישראל – עם התורה כשהיא סגורה ואי אפשר ללמוד בה, דבר המדגיש את שייכותה לכל יהודי בכל דרגה שהיא, בין למדן מבוגר ובין תינוק שעדיין לא יודע ללמוד בתורה – השמחה בתורה באמצעות הריקוד, שהיא לכולם בשווה ממש.
—
פקחו את העיניים. הסתכלו עליהם ותנו להם חיוך קטן. תשומת לב עדינה. אכפתיות. תראו להם שגם הם – כמו הילדים שלכם – הם ילדים של הקב”ה. גם הם נקראים משיחי. גם אם חיילים קטנים ומסורים לקב”ה והם שווים לכולם ובוודאי לא נופלים באיכותם הרוחנית מכל ילד יהודי אחר.
ויהי רצון שנחגוג כבר כולנו את ההקפות של שמחת תורה עם הקב”ה בעצמו, כמו שכתוב: “עתיד הקב”ה לעשות מחול לצדיקים.. וכל אחד ואחד מראה באצבעו… ואמר ביום ההוא: הנה אלוקינו זה קיווינו לו ויושיענו, זה ה’ קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו”. אמן. כן יהי רצון!
—
הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי” – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו |
