מן המצר קראתי: מפגש מטלטל עם ר’ שלום מרדכי רובשקין בכלא אוטיסוויל האמריקני

הכתבה באדיבות מגזין כפר חב”ד לחג הפסח תשע”ז

בנצי ששון, כלא אוטיסוויל, ניו יורק

הם ישבו באחת מפינות החדר. שני יהודים בעלי מראה חסידי. שניהם אוחזים גמרות בידיהם והיה נראה שהם עסוקים בלהט הלימוד. מפעם לפעם, בין קטע לקטע בלימוד, הם נראו מחייכים, ופה ושם טפחו זה לזה על השכם.

“אדוני, סליחה, אדוני…” אני מסובב את ראשי ומולי סוהר. זהו הסוהר שהגשתי לו לפני חצי דקה את המסמכים. אני מתעורר לרגע מבליל המחשבות והמראות וחוזר למציאות העגומה. “אתה יכול לגשת אליהם כעת”, הוא אמר. התחלתי לצעוד לעברם.

ר’ שלום מרדכי רובשקין, שראה אותי מתקרב – נעמד, התקדם לעברי וחיבק אותי בחזקה בעוד חיוך ענק נסוך על פניו. “ברוכים הבאים”, הוא אמר. ואני, שעמדתי להשיב “ברוכים הנמצאים”, החלטתי לוותר על כך הפעם ופשוט עניתי במילה אחת: “תודה”.

“תכיר”, הוא המשיך, “זהו חברי הטוב ר’ ארי חיטריק, שבא לבקר אותי כאן לעיתים תכופות. בדרך כלל, בכל יום ראשון אני לומד גמרא בחברותא עם אחי ר’ יוסי רובשקין, אלא שהיום הוא לא היה יכול לבוא, ולכן ארי הוא החברותא שלי להיום. אנחנו לומדים מסכת שבת. מובן שאתה מוזמן להצטרף”.

אני, שעדיין הייתי בשלבי עיכול של כל הסיטואציה הזו, הגבתי בחיוך מאולץ, אבל החיוך הרחב של ר’ שלום גרם לי להתעלם לרגע מהכול ופשוט הצטרפתי לחברותא הייחודית הזו שהייתה כמו לקוחה מסיפורי צדיקים.

כלא בתוך יער

לפני קרוב לשבע שנים, בחודש תמוז תש”ע, העולם היהודי בארה”ב בפרט ובעולם בכלל עצר מלכת, כאשר נחרץ גזר דינו של ר’ שלום מרדכי רובשקין והשופטת השיתה עליו עונש חמור של 27 שנה בכלא, לאחר שהואשם ב-86 סעיפי אישום.

העונש החמור הוביל למחאת ענק שהתפשטה בכל הקהילות החרדיות ומחוצה להן בארה”ב ובעולם, כולל הפגנות נגד האנטישמיות, עצרות תפילה, מהלכים דיפלומטיים ופעולות אין-ספור. מאחר שאני מכיר היטב חלק מבני המשפחה, תמיד היה בלבי הרצון לערוך אצל ר’ שלום ביקור עידוד, וכשהדבר התאפשר התרגשתי מאוד.

בבוקרו של יום ראשון באחד מהשבועות האחרונים, עשיתי את דרכי משכונת קראון-הייטס לכיוון בית הכלא המדובר, מרחק של שעתיים נסיעה. מרחבים אין-סופיים ובהם יערות, לצד חוות וכפרים, והכול מושלג וצח. כך היה נראה חלקה האחרון של הנסיעה, עד שהגענו לעלייה, ושלט ועליו הכיתוב ‘מכון ענישה פדראלי’ קיבל את פנינו. או אז קלטתי שהמראות היפים הללו והאווירה הפסטורלית הזו עומדים להשתנות בקרוב.

לאחר שלוש דקות של נסיעה הגענו למעלה ההר. לפניי נחשפה קרחת יער ענקית ובמרכזה בניין צהוב. גדרות תיל המתנשאות לגובה רב מקיפות את המתחם כולו. אני יוצא מהרכב ומתחיל לצעוד לכיוון הכניסה, והשקט והקור רק מוסיפים לאווירה הקודרת והמאיימת האופפת את הכול.

חצי שעה של מילוי מסמכים, בדיקת רקע ואחסון חפציי הפרטיים ואני מתקדם לבידוק הביטחוני. בסיומו אני מוחתם בידי השמאלית בחותמת אינפרה אדום ומועבר דרך דלת ראשונה, בה אני מושיט את ידי לעבר מכונה המאמתת את החותמת, ואז אני עובר דרך דלת שנייה, ומוצמד אלי שומר.

אנחנו יוצאים לרחבה קטנה ולאחר כמה פסיעות אנחנו עוברים דלת נוספת. ממנה אנחנו מגיעים לדלת האחרונה והשביעית, ושם אני מתבקש לחכות עד שיקראו לי. לאחר זמן מה אני מקבל אות להתקדם ומתבקש להציג את המסמך שנמצא ברשותי לפני השומר התורן, וזה הרגע שבו אני מוצא את עצמי באמצע חדר הפגישות.

החדר איננו גדול כלל וכלל. עשרות כיסאות אפורים ממלאים כמעט כל חלק ממנו, ובפינות מתגודדים להם המבקרים עם האסירים שאותם הגיעו לבקר. שלושה שומרים חמורי סבר עומדים על כמין ביתן מוגבה, וממנו הם משקיפים על הנעשה בחדר.

“החדר הזה נועד לתעתע במבקרים”, אומר לי רובשקין. “הקירות צבועים יפה, החלונות הגדולים נותנים תחושה טובה, אבל זה רחוק כמרחק שמים וארץ מהבלוק שבו אנחנו נמצאים ומבלים את רוב שעות היום”.

בכלא אוטיסוויל יש יותר מאלף אסירים. הם מחולקים לבלוקים שונים. בבלוק של רובשקין, למשל, יש 170 עצירים. הבלוק הוא כמין אולם ענק בן שתי קומות ועשרות תאים קטנים הפונים אל עבר מרכז הבלוק. בתוך כל תא ישנים שני אסירים, החולקים ביניהם שירותים הממוקמים בתוך החדר, בלא מחיצות, וחלון התא פונה לפרוזדור!

“אתה כלוא בשירותים כמעט עשר שעות ביום – איך אפשר להתפלל וללמוד עם הטומאה הזו בתוך החדר שלך? ואיך אפשר להרגיש כמו בן אדם במצב כזה?” שואל אותי רובשקין. הוא ממשיך ומספר לי: “אחד מהאסירים שהכרתי כאן, איטלקי זקן שנמצא כבר שנים רבות בכלא, אמר לי פעם במילים הללו: ‘לאחר תקופה ממושכת בכלא יש דברים שאתה מתרגל אליהם, אבל זה דבר שפשוט אי אפשר להתרגל אליו'”. לשמחתו הרבה של רובשקין, שכנו לחדר הועבר משם לפני כשבועיים ומאז הוא לבד, בתקווה שכך זה יישאר.

מידי יום ביומו מתעורר רובשקין בערך בשעה 4:30 בבוקר. הוא מתחיל את יומו בלימוד חסידות עד שדלתות התא נפתחות, בערך בשעה 6:00, זאת לאחר שהן נסגרו ב-9:30 בלילה. או אז הוא הולך למקווה, או נכון יותר למקלחת, ולאחר מכן הוא מתפלל תפילת שחרית.

במהלך היום נספרים העצירים כמה פעמים, ואז התאים שוב נסגרים, מ-9:30 בבוקר ועד 10:30 בבוקר בסופי שבוע, ופעם נוספת ב-3:30 אחר הצהריים עד 4:30. מה שאומר שבכלא ביטחוני כזה, אסיר יהיה נעול בתא זעיר עם מישהו שייתכן שאין לו כל מכנה משותף עמו, במשך תשע–עשר שעות ביממה!

“זה כמעט חצי יום שבו אתה נעול בתוך תא, וגם בזמן שאתה יכול להיות מחוץ לתא, אתה למעשה נעול לכמה שעות בתוך הבלוק בלי אפשרות לצאת”, מספר רובשקין. “כלומר רוב שעות היום אתה נעול במקום עם אנשים לא חיוביים, בלשון המעטה, חשוף לריחות, למראות ולדברים לא נעימים וטמאים”.

לאחר התפילה הוא מתפנה לארוחת בוקר, אם אפשר לקרוא לה כך, זאת מאחר שהאוכל הכשר המוגש בכלא איננו בדיוק אכיל, ולכן במהלך ימי השבוע האוכל היחיד הנכנס לפיו הוא מצות, טונה וכדומה, שאותם עליו לקנות ב’מזנון’. רק שלוש פעמים בשבוע יש לו אפשרות לאכול אוכל מזין מעט יותר, זאת כאשר מגיעים אליו מבקרים.

המבקרים אינם יכולים להכניס אתם פנימה שום מזון, אולם ביכולתם לקנות מנות אוכל בשריות כשרות למהדרין במכונת המזון הממוקמת בחדר הפגישות. את המנה הם מכניסים לחימום במיקרוגל ויכולים להגיש אותה לאסיר. לאסיר עצמו אסור לגשת לאזור שבו נמצאים המיקרוגל ושאר כלי המטבח.

את שאר זמנו החופשי עד ספירת האסירים הבאה מעביר רובשקין בלימוד נגלה וחסידות, בכתיבת דברי תורה, בהנחת תפילין עם האסירים היהודים ובשיעור רמב”ם קבוע עם אחד האסירים. הוא מתכתב עם יהודים אין-ספור מרחבי העולם הדואגים לשלומו, וכן מוסר שיעור תניא בכל יום רביעי, ועליו עוד תקראו בהמשך הכתבה.

לאחר ספירת הצהריים במהלך ימות השבוע, נערכת בצ’פאל – חדר הדת – תפילת מנחה, ולאחריה יושבים המשתתפים לשיעור במסכת מכות, זאת כחלק מיזמה שיזם רובשקין בהתוועדות י”ט כסלו האחרון, כדי להיות חלק מחלוקת סיום הש”ס העולמי.

חג הגאולה בין כותלי הכלא

כשאנחנו מדברים על השיעור הקבוע ועל י”ט כסלו, אני מבקש מרובשקין לספר לי כיצד כל זה התחיל. “בי”ט כסלו האחרון עשינו התוועדות, והייתה לי הזכות לעשות שם כמין ‘סעודה’ נוסף לאוכל שהצ’פלין (אחראי הדת) היה יכול להביא. קניתי משקאות, ממתקים וארוחות ‘עמידות’ כשרות מה’מזנון’. 13 יהודים מתוך ה-16 שנמצאים בבית הכלא הגיעו להשתתף. התפללנו ערבית ונטלנו ידיים. היו אתנו יהודים מכל הסגנונות, מכאלה שיודעים ללמוד ועד כאלה שלומדים לקרוא את לשון הקודש.

“בשנה שעברה – תשע”ו, מספר היהודים בכלא היה בקושי מניין. אבל בשנה החולפת הצטרפו אלינו עוד יהודים. רק מסיפור טרגי אחד שקרה לאחרונה הגיעו חמישה יהודים, וגם יהודים נוספים שהיו כלואים במקומות אחרים ורצו לעבור לכלא שבו יהודים מתפללים ולומדים, הועברו אלינו. כך, נכון להיום מספר היהודים אצלנו כמעט הוכפל מאז השנה שעברה, מה שמאפשר לנו לקיים מניין למנחה כמעט בכל יום, ומניין לשחרית ביום שני ורביעי.

“הרב האחראי לשירותי הדת בבית הסוהר שלנו – השליח הרב ריכטר, אדם שעושה הרבה בעבור היהודים כאן, התוועד אתנו וסיפר סיפורים ודברי תורה. ואז אני עשיתי סיום על מסכת גיטין.

“לאחר סיום המסכת ציירתי לפני הנוכחים כיצד הייתה נראית התוועדות י”ט כסלו בבית חיינו עם הרבי לכבוד ראש השנה לחסידות. סיפרתי להם שאחד מהרגעים החשובים בהתוועדות היה החלוקה של הש”ס. ואז אמרתי להם שהרעיון של חלוקת הש”ס הוא מעניין, כי בעצם ההשתתפות יש לך האפשרות להצטרף לכל היהודים ברחבי העולם וללמוד יחד. ובמיוחד כפי שחז”ל אומרים – ‘אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה’, וממילא לימוד התורה זה הכלי הכי טוב שיש לברכות של חירות. אם כן, הצעתי, בואו נקבל עליו כל אחד לימוד מסכתא.

“כולם הסתכלו עלי בהשתאות וניסו להבין איך בכלל נוכל לעשות דבר כזה. אלה שיכלו ללמוד לא היו בטוחים שהם רוצים להתחייב, ואלה שלא יכולים ללמוד לא ידעו אם הם בכלל יוכלו לעשות את זה. ברוך ה’ הייתי מוכן לזה, והסברתי להם שאנחנו יכולים לקחת מסכת קטנה וקלה – מסכת מכות. כמו כן, חברת ההוצאה לאור ‘ארטסקרול’ תרמה לכל מי שישתתף מסכת גמרא מהודרת באנגלית כך שיהיה להם קל יותר ללמוד. הרב גולדשטיין נבחר למסור את השיעור.

“בהתחלה היה נראה שהדבר לא יצליח, אבל בזכות י”ט כסלו כולם הסכימו לבסוף, והוחלט שמהשעה שיש לנו בכל יום להיות בבית התפילה, כשאנחנו באים להתפלל מנחה, נלמד חצי שעה, וגם אם נלמד רק קטע קטן בכל פעם, נוכל לסיים את המסכת בתוך 24 שבועות. ברוך ה’ התחלנו את הלימוד, והאווירה הזו של הקדושה שנעשתה בזכות המיזם הזה פשוט מדהימה ומרוממת את הלב. זה כבר שנים רבות שלא זכיתי לראות עשרה יהודים יושבים ולומדים יחד, ועכשיו זה קורה, וחלק גדול מזה בגלל ההחלטה הזו.

“קשה לי לתאר את התחושה שאתה מרגיש כשאתה עובר ליד החדר הזה – שמוקדש לפעולות הדתיות שלנו, ורואה קבוצה של עשרה יהודים יושבים ומקשיבים לשיעור גמרא.

“זוהי דוגמה טובה למה שאדמו”ר הזקן מסביר בתניא, כיצד לכל יהודי יש נשמה, והרבי דורש מאתנו רק להדליק את הניצוץ היהודי הזה באור התורה, וזה יהפוך אצלו ללהבה של ממש.

“מדהים בכל פעם מחדש לראות את ההערכה שיהודים שמעולם לא החזיקו גמרא, רוחשים לספר הזה. אחד מהיהודים שהגיע מרוסיה כילד, שומר את הגמרא בתוך השקית שבה קיבל את הגמרא, וזה יפה בכל פעם מחדש לראות כיצד הוא מוציא את הכרך בעדינות בתחילת הלימוד וכיצד הוא מחזיר אותו בסיום.

“ברוך ה’ הצלחנו להתעלות מעל כל התחזיות בנוגע להספק הלימוד, ונכון להיום אנחנו כבר בדף כ”ו עמוד ב’, מה שאומר שאנחנו קרובים מאוד לסיום המסכת. המשתתפים כולם מתלהבים מהסיום וכבר מדברים על המסכת הבאה”.

נשאר בכלא בגלל התניא

בקיץ האחרון החליט רובשקין להתחיל בלימוד שיעור תניא עם האסירים החדשים שהגיעו לכלא. כדי לרכך את הקהל, שהייתה זו הפעם הראשונה שבה התוודע לתורת החסידות, הוא התחיל בלימוד שיחה מחלק ה’, פרשת יתרו, שהודפסה בעיתון כפר חב”ד לחג השבועות, בעניין ‘חמישה קולות’. בהזדמנות אחרת הוא למד אתם מאמר ב’לקוטי תורה’, ורק אז התחיל ללמוד איתם את אגרת התשובה.

“אני עצמי נדהמתי לראות עד כמה הם נהנו והתחברו לשיעורים הללו”, אומר רובשקין. “הם למדו בישיבות אבל אף פעם לא למדו חסידות, וכשהם נפתחו לעולם הזה הם פשוט נדבקו לכך. אחד מהמשתתפים שהפך את לימוד החסידות לחלק מסדר יומו הרגיל, בא אלי יום אחד וסיפר לי שאומרים שעומדים להעביר אותו בקרוב לבית כלא שבו התנאים קלים יותר, אבל הוא אינו יודע אם לעזוב או לא. כששאלתי אותו למה, הוא ענה לי: ‘אני רוצה להמשיך ללמוד אתך תניא!'”.

סיפור זה הוא אחד מני רבים שיכול לשפוך אור על הפעילות החסידית הענפה של רובשקין בין כותלי הכלא, פעילות שנחרתה בלבם של כל אלה שזכו לקבל ולהתרשם מהאיש, שמנצל כל רגע כדי לקרב עוד יהודי לאבינו שבשמים.

אני מבקש ממנו לשתף אותי בעוד סיפור הקשור לפעילותו, והוא מיד מתחיל לספר לי את סיפורו של מיכאל: “הייתה תקופה בכלא שכמעט לא היה אפשר לארגן מניין. באחד הימים בא אלי אחד מהיהודים בכלא וסיפר לי על יהודי אחר שנמצא כאן בבלוק שלנו ושלא מעוניין שמישהו יידע שהוא יהודי. כשביקשתי ממנו פרטים נוספים, הוא הצביע על אדם מבוגר שהיה בכניסה לאחד התאים.

“בוקר אחד הייתי בעיצומה של אמירת תהילים באחד מחדרי הכלא, והיהודי ההוא נכנס כדי לגהץ שם את בגדיו. כשזיהיתי אותו ניסיתי לפתוח אתו בשיחה. אמרתי לו משהו כמו ‘אתה מגהץ יפה’, וכשהוא הגיב בחיוך המשכתי לשאלה הבאה – ‘מאיזו עיר אתה?’ וכשהוא ענה, שאלתי אם יש בעיר הזו יהודים, ואז הגעתי לשאלת השאלות – ‘האם אתה יהודי?’ והוא ענה – ‘כן’. הוא סיפר לי קצת על הילדות שלו, סיים לגהץ ועזב את החדר.

“ידעתי שהיהודי הזה צריך לעשות מצווה אחת, שתכניס אותו למעגל ותגרום לו לעשות עוד, כמו שחז”ל אומרים ‘מצווה גוררת מצווה’, ופשוט חיכיתי להזדמנות הזו. ואז הגיע חג הפורים, ודאגתי להביא לו משלוח מנות. הוא היה קצת מופתע, לכן ישבתי להסביר לו קצת על החג ועל מנהגיו.

“בהתחלה הוא נרתע מעט מלקחת את משלוח המנות, אבל לבסוף הוא לקח את זה, ואז אמרתי לו שגם הוא צריך לתת לי משלוח מנות כי זה מצוות החג. הוא חייך בקרירות והחזיר לי את משלוח המנות. אמרתי לו ‘תודה’ והחזרתי לו את זה, כדי שייהנה מהמשלוח. זמן מה לאחר מכן שאלתי אותו אם הוא מעוניין לשמוע קריאת מגילה. הוא לא אהב את זה ואמר: ‘לא הייתי צריך לקחת את זה ממך, קח את זה בחזרה’. הבנתי שאני לא רצוי, ועזבתי.

“חג הפסח הגיע והצעתי לו להצטרף אלינו לסדר, אבל הוא לא רצה לשמוע על זה. וככה עברה לה שנה שלמה שבה ניסיתי כמה פעמים לפתח שיחה אתו, אבל זה פשוט לא הצליח בגלל הקרירות שלו. עד ששוב הגיע חג הפורים.

“מאחר שידעתי שאת המצווה של משלוח מנות הוא הסכים לעשות לפני שנה, ניצחתי את היצר הרע שלי, ועל אף הקרירות שלו באתי לתאו עם משלוח מנות. ‘חג שמח. אתה זוכר את חג הפורים שחגגנו יחד בשנה שעברה?’ שאלתי והנחתי בידיו את משלוח המנות. הוא לקח ממני את המשלוח בחיוך ואפילו זכר להחזיר לי אותו כמו שעשה בשנה שעברה. לאחר מכן החזרתי לו את המשלוח כדי שייהנה ממנו, ואז הוא הכניס אותי לתוך התא שלו והראה לי את לוח השנה שהיה תלוי על הקיר.

“התאריך ’22 במרץ’ היה מסומן בעיגול גדול ועליו היה כתוב ‘זה נגמר’. הבנתי שהוא משתחרר מהכלא בעוד ימים אחדים. הבנתי מיד שזה עת רצון ושאלתי אותו אם הוא מעוניין להניח תפילין ולחגוג בר מצווה. הוא השתתק לרגע ואז שאל: ‘איפה? בחדר הדת?’ הבנתי שהוא לא מעוניין לעשות מזה סיפור גדול. אמרתי לו – ‘לא, אפשר גם כאן בחדר’, והוא הסכים.

“ביום שישי, ערב שבת כי תשא תשע”ז, הייתה הפעם הראשונה בחייו שבה הוא הניח תפילין, ולמעשה חגג את בר המצווה שלו. הוא היה בטוח שאימא שלו רואה אותו מניח תפילין ושהיא גאה בו, מחזה שריגש אותי מאוד בין כותלי הכלא. הנחת התפילין הזו שינתה אותו לגמרי. כשהוא סיים, הוא החל להיפתח אלי וסיפר לי ששמו היהודי הוא מיכאל. אגב כך הוא שאל אותי אם יש משהו שהוא יכול לעשות למעני. ואז הוא פתח את לבו ואמר לי: ‘אתה האדם היחיד בכל הבלוק הזה שהראה לי אהבה וחסד’, וחזר על כך כמה פעמים.

“לפני שהוא עזב, הזדמן לי להניח אתו תפילין פעם נוספת, ונתתי לו כיפה במתנה כדי שיזכור אותי. הזקן ה’קר’ הזה, שלא רצה שידעו שהוא יהודי, יצא מחוץ לתא ולראשו הוא חובש כיפה בריש גלי. לפני שבוע וחצי הוא השתחרר מהכלא, וכשהוא עזב הוא לא הפסיק לנופף לי לשלום, כאילו אמר לי ‘עוד ניפגש’. ואכן בעזרת ה’, כשאצא לחופשי בקרוב, אמצא אותו כדי ללמוד אתו תורה ומצוות”.

המגבלות הקשות

תוכל לספר לנו קצת כיצד אתה שומר על קשר עם המשפחה?

“בכל חודש מקצים לי 300 דקות של דיבור בטלפון, מה שאומר בערך עשר דקות ביום. השיחות הקצרות הללו קשות עלי מאוד, מאחר שהן אינן מספיקות כלל. אתה רק מתחיל את השיחה והיא כבר מסתיימת. ברוך ה’ יש לי עשרה ילדים, ולדבר עם כולם שיחה של ממש – זו משימה בלתי אפשרית.

“יש לי ילד שמאז גיל ארבע-חמש גדל בלא אבא בבית. אין לו אבא שילמד אתו, אין לו אבא שיחנך אותו, ומובן שהדקות המועטות הללו לשיחות טלפון אינן מספיקות. זו התעללות בילד וגם בי”, אומר רובשקין וקולו נשנק. הבן, עוזיאל, עומד לחגוג ‘בר מצווה’ לפני חג הפסח הקרוב, ולעת עתה נראה שאביו לא יוכל להשתתף בשמחה.

“ביקשתי אישור להשתחרר לבר המצווה שלו”, מספר לי רובשקין, “והתשובה הייתה שלילית. אני מתכוון שוב לנסות ולקוות לבשורות טובות”. מאז כניסתו לכלא נבצר מרובשקין להשתתף בחתונת בתו שנערכה לפני כארבע שנים וכן בבר המצווה של בנו, שנערכה לפני כשש שנים.

וכשמדברים על הילדים, קשה להתעלם מבנו המיוחד, מוישי בן ה-21, שמוגדר אוטיסט. מהיכרותי עם המשפחה אני יודע שלמוישי היה קשר הדוק מאוד עם אביו מאז נולד. “בימים כתיקונם היה האב בא באמצע העבודה לארוחת ערב, ובמהלכה הוא היה משחק עם מוישי וגם לומד אתו. מוישי תמיד אהב לספר לאביו בדרך שלו על כל הדברים הטובים שהוא עשה ולקבל נשיקה בתמורה לכל דבר טוב שעשה”, סיפר לי אחד מבני המשפחה. “עכשיו כשהוא מגיע לבקר את אביו, יש פעמים שבהן הסוהרים אינם מניחים לרובשקין לנשק אותו יותר מפעם אחת, אף על פי שזוהי השפה היחידה שמוישי מבין”.

לאורך כל השיחה היה חיוך נסוך על פניו של רובשקין, אולם עכשיו, אחרי שדיברנו על הילדים, זה היה שונה מעט. נראה שהדבר צורם וכואב לו מאוד, והיה קשה לו להירגע.

“אשתו דואגת שבכל יום שיש אפשרות ביקור, יהיה אתו מישהו מהרגע שבו מתחילה שעת הביקור עד שהיא מסתיימת”, מספר לי חתנו. “הצורה שבה עובדת מערכת הביקורים של האסירים היא למעשה ב’נקודות’. כל אסיר מקבל 12 נקודות בחודש. כל ביקור בימי שישי ושני הוא נקודה אחת, וביקור ביום ראשון, או כשיום שישי או יום שני הם ימי חגם, מדובר בשתי נקודות, כך שבדרך כלל ארבעה ימי שישי ושני הם שמונה נקודות, והארבע הנותרות הן בעבור שני ימי ראשון בחודש. לפעמים אנחנו מקבלים יותר”.

עוד פרט חשוב: כל מבקר נחשב לנקודה או לשתי נקודות, תלוי ביום. אבל אם המבקר החדש מגיע כשהמבקר הקודם עדיין נמצא, זה נחשב כמבקר אחד וכנקודה אחת – סיבה נוספת לכך שבני המשפחה דואגים שתמיד יהיה מישהו עם אביהם.

לא נופל ברוחו

אנחנו מסיימים לדבר על המשפחה, ואני מביט ברובשקין ושואל אותו את השאלה המתבקשת ביותר… מה אתה עושה כדי שלא ליפול ברוחך במצבים כאלה של עצב, ייאוש או סתם מצב רוח לא טוב?

“דבר ראשון, אל תיתן לעצמך שום תחושות או הרגשות שיורידו את מצב הרוח שלך”, הוא עונה לי בחיוך. “בעצם, מהי הסיבה שגורמת לאדם ליפול ברוחו? זה משום שיש משהו שהוא לא יכול להבין. אבל אנחנו יודעים ש’גם זו לטובה’, לכן צריך ביטחון בה’ ואנחנו נראה טוב.

“שום דבר בעולם הזה לא קורה מעצמו. ומאחר שהכול קורה מלמעלה, ברור שזה טוב. קורה שאדם צריך ‘למלא מצברים’, והדרך לעשות זאת היא לימוד התורה. זה יעיר אותו ויבהיר לו את האמת שבשבילה הוא כאן ומה קורה אתו.

“פעם אחת אמר לי מישהו בטלפון דבר שגרם לי להיות בהלם. וכשהסתכלתי מסביבי וראיתי את המקום החשוך שאני נמצא בו, ההרגשה שלי רק החמירה. חזרתי לתא, לקחתי ספר והתחלתי ללמוד, והתחושה הזו פשוט נעלמה. חז”ל אומרים לנו שהתורה משמחת את הלב, וזה כך ממש במציאות. ודרך אגב, זה קשור לפסח וליציאת מצרים. כשהקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים הוא הוציא אותנו מכל ההגבלות של העולם הזה. כמו שאנחנו יודעים, המילה ‘מצרים’ נובעת מהמילים ‘מצרים וגבולים’. זו הסיבה שה’ לקח אותנו ישר להר סיני ונתן לנו את התורה: מאחר שעל ידי לימוד תורה ועשיית מצוות ה’, אנחנו משחררים את עצמנו מהגבלות העולם. הדרך של יהודי להשתחרר מהבעיות ומהדאגות היא דרך הר סיני, דרך התורה. היהודי יכול להרים את עצמו מכל המגבלות בכל מקום שנקרא מצרים, גלות, או בית כלא”.

הוא מסיים את ההסבר ואז הוא מספר לי שבשנים הראשונות לאחר שנאסר, בכל פעם שהיה רוצה להרגיש קצת שחרור ולטעום טעם של חופש, הוא היה יוצא לחצר הכלא כדי לשאוף אוויר צח, לשמוע את קול הציפורים ולראות את מראה העצים. זה היה עוזר לו להרגיש תחושה של שחרור. “יום אחד”, הוא מספר, “יצאתי החוצה והרגשתי מוזר. נדרש לי קצת זמן להבין מה קורה אתי, עד שהבנתי שבעצם העצים האלה כבר אינם נותנים לי את התחושה שהם היו נותנים לי פעם. לא הרגשתי שחרור, וזה הפריע לי. הבנתי שמשהו חשוב שעזר לי נלקח ממני”.

הוא לא נותן לי לחשוב הרבה לפני שהוא חוזר לדבר על אמונה וביטחון, וכיצד למרות כל הקשיים הוא ממשיך בנחישות לשמור על האמונה התמימה שלו, שעוזרת לו להחזיק מעמד כנגד כל הסיכויים.

“הדרך היחידה שלא להיות מושפע מכל השליליות שסביבי היא כמו שהרבי הריי”צ אמר לפני שהוא נשלח לקאסטרמה: רק הגוף של היהודי נשלח לגלות, אבל הנשמה מעולם לא נשלחה לגלות. והרבי שואל מה הכוונה, הרי מאחר שהנשמה היא בגוף שלנו, והגוף שלנו בגלות, מה מועיל לנו לדעת שהנשמה איננה בגלות? והרבי מסביר: כאשר יהודי מחבר את חייו עם הנשמה באמצעות לימוד תורה וקיום מצוות, אזי הגוף ילך עם הנשמה, ומאחר שהנשמה איננה בגלות, גם הגוף איננו בגלות! את זה שום סוהר לא יכול לקחת ממני. אני לומד ומתפלל ושם דגש על הנשמה, וככה אני בן חורין אמיתי.

“וזה מזכיר לי סיפור. כשהגעתי לאחד מבתי הכלא שבו הייתי במעצר, השומר רצה לקחת ממני את הכיפה ואת הציצית שלי, וסיפרתי לו את מה שהאדמו”ר הריי”צ אומר בנוגע לנשמה ולגוף. אף על פי שהכיפה והציצית נלקחו ממני לכל הלילה, בסופו של דבר הם הוחזרו לי, והם היו אתי כל הזמן, עד שהועברתי למקום אחר, ‘וואטרלו’. שם שוב ניסו לקחת ממני את הכיפה ואת הציצית, ושוב שחררה הנשמה את הגוף. הכו אותי על כך שסירבתי, עד שנאלצתי להתאשפז לכמה ימים בבית רפואה, ולבסוף הם אולצו להחזיר לי את הכיפה ואת הציצית. וכשאני אומר ‘אולצו’ אני מתכוון שה’ יתברך גרם להם לעשות משהו שהם לא רצו לעשות, מאחר שאין להם שליטה על נשמה של יהודי, ואין להם שום החלטה או דבר בעניין. וכאשר יהודי חי עם הנשמה שלו הוא מרומם את עצמו מעל כל המגבלות של הכלא, ויכול להרגיש את תחושת החירות”.

פסח בין כותלי הכלא

דבר נוסף הגורם לרובשקין לשכוח הכול ולהתמקד בפן החיובי, הוא השעות הרבות מזמנו הפנוי שאותן הוא מקדיש לכתיבת מכתבים, דברי תורה ורעיונות תורניים, שאותם הוא שולח לאנשים שונים ברחבי העולם, כל זאת לאחר בקשות שקיבל מיהודים שרצו לחזק ולהתחזק.

בכל יום שלישי מתיישב רובשקין לכתוב שיעור, שיישלח לשני אנשים בפלורידה. אחד מהם הוא בנו של רובשקין – שמולי. בפלורידה נמסרים שני שיעורים מידי שבוע בשבוע על סמך דברים שכתב רובשקין מבין כותלי הכלא. כמו כן, לפני כל שבת הוא שולח דבר תורה לתפוצה של מאות קוראים ברחבי העולם.

כשאני משוחח אתו על ההתכתבויות הללו, על השעות והימים שהוא משקיע בכתיבת הדברים, הוא עונה בחיוך שזה מחזק אותו מאוד ושהזמנים שבהם הוא כותב את המכתבים, ובפרט את דברי התורה לתלמידים, הם מהרגעים הטובים והשמחים ביותר בעבורו מידי שבוע בשבוע.

הוא מספר לי על בחור שלמד בישיבה שהייתה לו, לרובשקין, הזכות להקים בעיר שבה התגורר. הבחור בא לבקר אותו בכלא לכבוד י’ שבט. הם התוועדו ולמדו, וכשהסתיים זמן הביקור, שאל אותו רובשקין אם אפשר שהם ימשיכו את ההתוועדות ואת הלימוד באמצעות הדואר האלקטרוני בשיעור קבוע בכל שבוע, והבחור השיב בחיוב. מאז זה כבר יותר משנתיים שהם לומדים יחד דרך הדוא”ל מידי שבוע בשבוע.

חלק מההתכתבויות הללו, שהתחילו לפני כחמש שנים, הפכו ברבות השנים לספרים של ממש. נכון להיום כבר הודפסו שני ספרים, האחד באנגלית והשני ביידיש. הספר ביידיש הודפס עד היום כבר כמה פעמים ולאחרונה אזל מהשוק.

אילו ספרים אתה קורא או לומד בזמנך החופשי?

“הספר שאני קורא הכי הרבה הוא – ספר תהילים! אני משתדל בכל יום לפני התפילה ללמוד מאמר או חלק של מאמר מספר המאמרים המלוקט, נוסף למאמרי הרבי. השנה אני מנסה ללמוד בעיקר את המשך ס”ו. וכמובן חת”ת ושלושה פרקים ברמב”ם, שאותם אני לומד עם אחד מהאסירים היהודים שנמצאים אתי בבלוק.

“כמו כן, בכל יום אני מנסה ללמוד את הדף היומי שנמצא ב’דבר מלכות’, עם משניות במסכת קודשים, וכן הלכות יום טוב ושבת. בפרשת השבוע אני לומד שיחות של הרבי, ואני גם שולח לילדים שלי פשט מהמפרשים על החומש – השל”ה הקדוש, אור החיים, אלשיך ור’ לוי יצחק מבארדיטשב. והשנה לעילוי נשמת גיסי הרב יוסף יצחק גוראריה בן הרב שלום דוב בער, אני גם משתף ווארט שבועי מה’כלי יקר’, שאותו אני לומד הרבה”.

איך חוגגים ימים טובים בכלא?

“חג בכלא זה חג בכלא. אנחנו עושים כל שביכולתנו לחגוג ולהרגיש את אווירת החג, לפעמים זה מצליח יותר ולפעמים פחות, אבל ברוך ה’ אנחנו חוגגים. למשל את חג הפורים האחרון חגגנו וציינו כאן בכלא. מובן שזה שונה מאוד מהחגיגות מחוץ לכותלי הכלא אבל זה בכל זאת חג, ואנחנו מנסים לעשות הכול כדי שנרגיש את האווירה.

“מאחר שאנחנו לבושים בכל השנה כולה בבגדים מוזרים, ואין לנו בדיוק אפשרות להתחפש, אנחנו מסתפקים במועט. אבל ברוך ה’ השנה, שבה חג הפורים חל ביום ראשון, קיבלנו אישור לכך שבני משפחתי יגיעו לביקור בתחפושות. ואכן כשהם הגיעו זה היה מיוחד מאוד ומראה מלבב. חלק מהם הגיעו בערב שבת, האחרים בחג הפורים עצמו וגם בשושן פורים, וכמובן זה שיפר מאוד את מצב הרוח שלי. הם עזרו לי מאוד להיות בשמחה.

“לאחר מכן נערכה לנו סעודת פורים עם שאר האסירים, ובסיומה אף רקדנו ו’עשינו שמח’ ככל שיכולנו. הדברים היחידים שחסרו לנו היו המוזיקה והמשקה.

“כך גם בנוגע לחג הפסח. ברוך ה’ יש לנו אפשרות לעשות את ה’מעשה’ של הסדר, לאכול מצה, לשתות ארבע כוסות של מיץ ענבים ויש לנו כאן מספיק ‘מרור’, הרבה יותר ממה שצריך. רק שלצערי את המצווה החשובה ביותר, שהיא ‘והגדת לבנך’, אי אפשר לעשות, והאמת היא שזה קצת מוזר. למה לא עושים יותר כדי לאפשר לאסירים היהודים להיות עם בני המשפחה שלהם לפחות בלילה הראשון של הסדר?

“הסדר עצמו הוא קצת מהיר, ולחוץ מאוד מבחינת הזמנים, זאת מאחר שעלינו להיות מחוץ לחדר הדת בשעה 11:45. זכור לי שבשנה שעברה הגיע שומר לא נחמד, שכבר ב-11:15 דרש מאתנו להזדרז.

“עוד רגע שזכור לי מהסדר היה כאשר השומר נכנס בערך בשעה עשר כדי לספור את האסירים. בעוד אנחנו קוראים את ההגדה ומנסים לטעום טעם חירות, הוא נכנס, עצר את הכול ודרש מכולם לעמוד ולהתפקד”.

השעון כבר מראה על השעה 2:30. בעוד דקות מספר יסתיים לו זמן הביקור. אני מבחינתי יכול להישאר כאן עוד שעות רבות, אבל אני בכלא, וב-2:45 עלי כבר להיות בחוץ. רובשקין מבקש ממני לחמם בעבורו את הארוחה הכשרה שנקנתה במכונת המזון, ואני מנצל את הדקות האחרונות כדי לשמוע ממנו עוד.

מהו המסר שלך לקראת חג הפסח?

“בתחילת הקטע של ‘מגיד’ בהגדה אנחנו אומרים ‘הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים’. ונשאלת השאלה: היהודים אכלו את המצה שהם אפו לאחר שיצאו ממצרים, אם כן מדוע אנחנו אומרים ‘די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים’? מסביר הרבי שאמנם היהודים אכלו את המצה שלהם מחוץ למצרים, לאחר שהם עזבו פיזית את המקום, אבל מאחר שהיציאה הייתה בדרך של ‘וברח העם’, היהודים עדיין לא יצאו מנטאלית ממצרים, והמחשבה שלהם עדיין הייתה גלותית, לכן נחשב כאילו הם אכלו את המצה שלהם במצרים.

“תחשוב על זה כך”, אומר לי רובשקין, “בברית בין הבתרים גזר ה’ שהיהודים יהיו עבדים בארץ נוכרייה במשך 400 שנים. בשפת הכלא זה אומר: השופט של כל השופטים – הקדוש ברוך הוא, חתם על גזר דין של גלות ל-400 שנה! ולמרות כל זאת, גזר הדין הושלם כבר לאחר 210 שנים! והשאלה היא – איך ייתכן דבר כזה? אלא שמאחר שחשבון השנים החל כבר מאז ברית המילה של יצחק, היה מדובר רק בגלות של 210 שנים.

“ואם אכן כך הוא הדבר, מדוע נתן הקדוש ברוך הוא גזר דין של 400 שנה ואז קיצר אותו ל-210 שנים? והתשובה הברורה היא, כדי ללמד אותנו שגזר הדין יכול תמיד להתקצר, ואם הקדוש ברוך הוא יכול לקצר את גזר הדין שלו, קל וחומר שהוא יכול לקצר את גזר הדין של שופט בשר ודם.

“אדם עלול לחשוב שצריך לסמוך על השופט ושצריך את רחמי השופט כדי שישנה ויקצר את פסק הדין. זה יכול להיות נכון, אבל לא בעבור יהודי, כי היהודי גבוה מעל המושגים הללו של רחמים מצד שופט. ליהודי יש אמונה וביטחון והוא יודע שהקדוש ברוך הוא יוצר ומקיים את היקום בכל רגע נתון. כל מה שעלינו לעשות זה לחשוב כיהודי ולדעת שה’, במידת הרחמים שלו, יכול לקצר את גזר הדין שלו לחצי מכפי שהיה אמור להיות ואף לפחות מכך.

“במילים אחרות, לא השופט יקצר את גזר הדין, אלא הקדוש ברוך הוא, כמו שהוא קיצר את 400 השנים ל-210 שנים. ואילו ליהודים הייתה הזכות, הוא היה מקצר את זה עוד יותר. וכמו שהרבי מסביר, שהסיבה שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ, הייתה שהוא רצה לקצר את גלות מצרים עוד יותר. וכמו שאנחנו רואים את מידת הרחמים של הקדוש ברוך הוא, כך גם נזכה לראות זאת כאן אתנו, שהקדוש ברוך הוא יקצר את עונשי וכך גם את העונש הכללי של הגלות, ונזכה בקרוב לגאולה האמתית והשלמה”.

אני מביט בו וכולי נפעם מהעוצמות שנחשפתי אליהן בשעתיים האחרונות. אדם שכבר שבע שנים יושב מאחורי סורג ובריח, ועדיין עוצמת האמונה והביטחון שלו בקדוש ברוך הוא יכולה לתת שיעור לרבים מאתנו. הסוהרים מבקשים ממני להתקדם לכיוון היציאה ואני מחבק את ר’ שלום חיבוק חזק ככל יכולתי. הוא מלווה אותי קצת ככל שמותר לו, ואז הוא פשוט עומד ומחייך אלי, חיוך רחב ואוהב, אותו חיוך שליווה אותי לאורך כל הזמן שבו ישבנו ודיברנו.

אני מגיע לדלת ומסתובב שוב לראות אותו. הסוהרים כינסו את האסירים כולם לנקודה אחת בחדר הפגישות, ואני רואה את רובשקין יושב שם ביניהם, כבר שקוע בספר החת”ת הלבן שבידו. קשה לי לנתק ממנו את מבטי, אבל הסוהר אינו מאפשר לי להתמהמה יותר מדי, ואני מוצא את עצמי מובל אחר כבוד לעבר היציאה.

שבע דלתות עברתי עד שיצאתי לחופשי. אינני אסיר, אבל את התחושה שהרגשתי כשהייתי בחוץ, קשה להסביר. הרגשתי כאילו שוחררתי הרגע, הרגשתי שיצאתי לחופשי. נכנסתי לרכב, לא לפני ששוב העפתי מבט קל אל עבר גדרות התיל של בית הכלא, וככה עזבתי, שכולי עדיין נפעם מהביקור הייחודי הזה, שיישאר חקוק בזיכרוני לעד.

מכתב סיום לפני הטיסה

מבית הכלא נסעתי היישר אל שדה התעופה נוארק, לטיסת עבודה בגרמניה. דקות אחדות לפני שהמראתי קיבלתי הודעה מחתנו של רובשקין, ובה הוא מצרף לי דוא”ל שקיבל זה עתה מחותנו. “הוא רצה מאוד שתקבל את זה לפני שאתה ממריא”, כתב החתן, ואני לא יכולתי להסתיר את התרגשותי מהמכתב הארוך שקיבלתי ממנו, ושאותו אני מביא כאן לפניכם:

לכבוד בנצי שיחי’

ברוך ה’. הביקור שלך היום נתן לי חיזוק גדול, למרות שהזמן שהיה לנו היה קצר מאוד ותודה רבה על ששיתפת אותי בסיפור חייך, מה שעשה את זה קל יותר להבין את הגישה שלך בחיים.

למרות שנשארו לנו עוד הרבה נושאים לדבר עליהם, חשבתי על מאמר חז”ל “אל ייפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו”, כך שהיתי רוצה לשתף אותך בדבר הלכה שהוא יותר דבר תורה שהרבי מסביר על המילים האחרונות של הפרשה – “בכל מסעיהם”, שעליהן הקהל מגיב בקול רם – “חזק חזק ונתחזק”.

ודרך אגב, הסיבה שבשלה אני מגדיר את זה כדבר הלכה היא מאחר שברור שזה מגדיר את הדרך שבה יהודי צריך לראות את ה’מסעות’ שבחייו.

מדוע התורה בוחרת לקרוא גם לחניות בשם ‘מסעיהם’, והיכן הוא החיזוק בהסתמך על הידיעה שהתורה החליטה לקרוא לחניות ‘מסעות’?

כל מסע יש בו עניין של גאולה, מאחר שכל מסע הביא את היהודים קרוב יותר לארץ ישראל. בכלל חנייה היה עניין של גלות, מאחר שהחנייה עצרה אותם מהגאולה שלהם בארץ ישראל.

המקום שנקרא כלא דומה מאוד מבחינה מסוימת ל’חנייה’. היהודי תקוע במקום שבו הוא לא רוצה להיות, ולמעשה הכלא עוצר את היהודי מלהיות פעיל בדרך שלו כדי לעשות את העולם הזה ‘דירה לו יתברך’.

ועל היהודי לדעת שהוא לא בכלא כדי לשרת מטרה גבוהה יותר שאפשר להשיג בדרך אחרת, אלא שהדרך היחידה בעבורו לעשות מה שהוא צריך לעשות זה דווקא בכלא, ולכן הוא אמור להיות שמח בכל מקום שהוא נמצא בו, כי הוא מבין שהדרך היחידה להשיג את מה שצריך, היא דרך היותו במקום הימצאו, ובמקרה שלנו זה הכלא.

אילו זה היה רק אמצעי, הוא היה יכול לחשוב שהוא יוכל להגיע לסוף הזה בדרכים שונות ואחרות, ואם כן למה לו ה’חנייה’ הזו. אבל ברגע שהוא מבין שאי אפשר להגיע אל התכלית בלי ה’חנייה’, אזי מובן לו שזה חלק מ’המסע’, והוא בשמחה.

זוהי הסיבה לכך שהתורה אומרת לו שהחנייה שלו היא באמת מסע, עניין של גאולה, ולא רק משום שזה אמצעי בעבור תכלית טובה יותר, אלא משום שחנייה של יהודי היא באמת מסע – חלק מהעניין של גאולה.

שלא כמו שאר חלקי הבריאה המשרתים כאמצעי בעבור התכלית, יהודי הוא לא אמצעי שעל ידו תושלם כוונה מסוימת, אלא שהוא – היהודי, הוא התכלית בעצמו!

ולכן, כשיהודי עולה ‘מחיל אל חיל’, המצב הקודם שבו הוא היה לא משמש אמצעי בעבור המצב הבא, אלא שיש תכלית במצב הקודם עצמו וזה הופך ומביא אותו למצב הבא, שהוא מרומם יותר.

התורה בוחרת להגדיר את חניות היהודי בשם ‘מסעיהם’ מאחר שהיא רוצה לומר לנו שיש עניין של גאולה גם בזמנים שבהם אנחנו נמצאים בחנייה. ומדוע? משום שהכוונה של ‘גלינו מארצנו’ היא בעבור הגילויים שיהיו בגאולה העתידה, ואין דרך אחרת להגיע לגאולה הזו, רק דרך 42 חניות, ולכן העניין של ‘חנייה’, שנראה כמו עניין של גלות, הוא למעשה באמת עניין של גאולה!

כשליהודי יש ביטחון בה’, הוא יודע ש’החנייה’ הזו שנראית כעיכוב היא באמת מסע, והוא צריך ל’חזק חזק ונתחזק’ ולעבוד את ה’ בשמחה, מאחר שהוא יודע שהוא נמצא באמצע הגאולה שלו!

שתהיה לך נסיעה טובה, ושהקב”ה ייתן לך את כל הברכות שלו, ושתהיה לך הצלחה בכל מה שאתה עושה.

“ישמח צדיק כי חזה נקם”. “ויאמר אדם אך פרי לצדיק”. “פדה בשלום נפשי”. בשורות טובות דידן נצח.

שלום מרדכי הלוי בן רבקה שיחי’.

המטוס כבר המריא… קרני השמש האחרונות נעלמות להן מעבר לאוקיינוס האטלנטי, צובעות את השמים בצבעים מרהיבים, ואני מוצא את עצמי מביט בחלון אל עבר הלא נודע, ראשי עמוס במחשבות. לפני שעות אחדות הייתי בבית כלא, במקום הכי נמוך שיכול להיות בעבור בן אנוש, ועכשיו אני פה למעלה מעל העננים, קרוב אליו, קרוב אל ‘מי שאמר והיה העולם’, ולבי לוחש תפילה, בדיוק כמו שר’ שלום ביקש ממני – שלום מרדכי הלוי בן רבקה שי’, שיזכה לגאולה פרטית בתוך שאר עמך ישראל בקרוב ממש.

אני התפללתי, ועדיין מתפלל, ומבקש מכם בשמו של ר’ שלום, להתפלל ולהזכיר את שמו, שיזכה גם הוא לחגוג את חג החירות הזה עם בני משפחתו!

“הרבי ענה לי”

בתמונה מפורסמת נראה רובשקין בחצר בית הסוהר, ולצידו עומדים שלושה אסירים יהודים עטורים בתפילין. בתמונה הזו, מצד שמאל, נראה גבר גבוה ממוצא רוסי, ושמו יצחק. תמונה זו צולמה למזכרת כמה ימים לפני ששוחרר יצחק מהכלא.

לאחר שהשתחרר מהכלא, וזאת לאחר שהושפע מאוד מההיכרות עם רובשקין, הכשיר יצחק את המטבח בביתו, שלח את בתו לבית ספר יהודי, והניח תפילין בכל יום, עד לפני שלושה חודשים, אז נפטר מהמחלה הידועה.

לפני פחות משנה הוא השתתף בעצרת תפילה המונית לזכותו של רובשקין, ובה הוא סיפר על הקשר המיוחד שהיה לו עם רובשקין, וכיצד השתנו חייו מן הקצה אל הקצה בזכות הקשר הזה.

“ביום שבו הגעתי לבית הכלא פגשתי את שלום והוא שאל אותי אם אני יהודי. עניתי לו שכן. מאז הפכנו להיות אחים של ממש. בכל שבת היינו מתיישבים לשיעור תורה, ואוכלים טונה וירקות. להיות יהודי בכלא זה דבר קשה מאוד, והוא היה זה שתמיד עודד יהודים אחרים להיות גאים ביהדותם.

“מאחר שלא עברתי ברית מילה, הוא תמיד דיבר אתי על החשיבות שבכך, ואמר לי שאם אעשה ברית מילה, ההאשמות נגדי יבוטלו. ואכן עשיתי ברית מילה בין כותלי בית הכלא, וכמו שאתם יכולים לראות אני עומד כאן לפניכם, כי ההאשמות אכן בוטלו.

“הוא מסוג האנשים שיעשו הכול כדי לעזור לאדם אחר, ואני מודה לה’ על שזכיתי להכיר אותו”.

כשאני מספר לרובשקין על הדברים שאמר יצחק, הוא מחייך ומספר לי שאחרי שנפטר יצחק, הקימה רעייתו שיעור קבוע בביתה לזכרו של בעלה. “ואם כבר הזכרת את הסיפור הזה, אספר לך סיפור דומה על אסיר יהודי אחר. שמו אברהם. הוא היה היהודי הראשון שעשה ברית מילה בין כותלי כלא ‘אוטיסוויל’. זמן מה לאחר הברית הוא קיבל הודעה משמחת, שמעבירים אותו לקעמפ – שגם זה כלא, אבל ברמת אבטחה קלה ונוחה יותר, דבר שבדרך כלל לא קורה מיד אלא אחרי תהליך ארוך.

“באחד הימים הוא קיבל כמה החלטות וכתב על כך לרבי. יום אחד הוא בא אלי וסיפר לי: ‘קיבלתי תשובה מהרבי’. שאלתי אותו לפשר הדברים, והוא נופף בידו במכתב שקיבל מהרשויות. ‘הרבי ענה לי’, הוא אמר והוסיף: ‘הכול הסתדר'”.