משמעת טובה מהי? – לתרגם ערכים לשפת המעשה

נחמה גרייזמאן ע”ה

נושא שיחתנו הערב הוא “משמעת טובה”. מה פירושה של המילה משמעת? אם נבדוק במילון נמצא את ההגדרות, “חינוך להתנהגות התואמת את התקנות” או “הטלת עונש תוך כדי מתן-שיעור”. זה נשמע פשוט, אולם במציאות, נושא זה הוא הרבה יותר רחב ומורכב. ואף כי איננו יכולים להקיף כאן את כולו, הבה ננסה להבין מעט את הנושא ולטכס כמה עצות מעשיות, במקום לדון בתיאוריות חינוכיות ומשמעותיות, מכיוון שהרי “המעשה הוא העיקר”.

היה פעם פסיכולוג אחד שאמר, “אני אוהב ילדים בצורתם המופשטת ולא הממשית”. קל לנו מאוד לשבת כאן הערב ולדבר באופן מאוד משכנע ורציונאלי על רעיונותינו בנוגע למשמעת, אך הדבר שונה לגמרי, מחר בבוקר, כשילדנו בן-השתיים חוטף צעצוע מידיו של התינוק בפעם החמישית תוך שעה, וגורם לו לצרוח.

יש לנו אותם – את הילדים – ממשיים, במציאות, ושום תיאוריה אינה שווה פרוטה אם היא איננה מעשית ויעילה לגבי ילדינו, בתוך בתינו, במציאות החיים שלנו. אך כמובן, אינני מבטיחה פתרונות-פלא מהירים. נאמר בפרקי-אבות: “לפום צערא אגרא”, ומכיוון שאומרים לנו שללדת ולגדל ילדים, זה מצריך כאבי לידה וצער גידול בנים, אזי אם מישהו יבטיח לך פתרון קל ופשוט לקשיים שבגידול ילדים, מותר לך לפקפק באמינותו!

כאשר אנו אומרים “משמעת יעילה”, עולה בדמיונן של כמה מאתנו בית שבו הילדים תמיד מצייתים, ועושים מיד ובשמחה כל מילה או רצון שהוריהם מבטאים. אם זה מה שעולה בדמיונך, תשכחי מזה. הלוואי וידעתי את נוסחת-הקסם בעצמי.

אישית, כאשר אני שומעת את הביטוי “משמעת יעילה”, אני חושבת על בית מאושר המתנהל על מי מנוחות, שבו הילדים יודעים שהם ילדים, וההורים יודעים שהם הורים, ושקריאת-תיגר על סמכותם של ההורים מצד ילדיהם או התנהגות גרועה, נתקלת ברגישות, בחכמה ובאהבה. אינני מאמינה שיש בית בעולם שבו נולדו הילדים כשהם כבר ממושמעים, צייתניים ומחונכים מצד טבעם. כתוב בספר איוב “ועיר פרא אדם יוולד”. ובספר בראשית “יצר לב האדם רע מנעוריו”. חומר הגלם הזה, התינוק הרך שנמסר לידינו כאשר אנו נפרדים מבית היולדות בדרכנו הביתה, הוא הינו האתגר שלנו, משימת-חיינו, זה שידוך שנגזר מלמעלה, שנינו נהיה תמיד קשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה, כל ימי חיינו.

הרב ד”ר אברהם טברסקי, מספר על ישיש אחד, בן מאה שנה, שהתגורר בבית-אבות היכן שהרב טברסקי שימש כרופא פסיכיאטר. הישיש היה עדיין מאוד פעיל וזריז, ופעם, לאחר שבנו ביקר אצלו, שאל את הרב טברסקי, “נו, פגשת את הבחורצ’יק שלי? הבחורצ’יק המדובר היה זקן בן 80!! ללמדכן, שכל עוד ההורה חי – הילד הוא ילד.

מדוע הנהגת משמעת היא דבר כה קשה? מפני שזו “עבודה” תמידית המוטלת על ההורים. מעט מאוד עיסוקים בחיים דורשים כל כך הרבה מאמץ ויגיעה כמו החדרת והשלטת כללי התנהגות טובה אצל ילדינו. כאן אינך יכולה לומר “עשו כמו שאני אומרת, ולא כמו שאני עושה”. מספרים על הפילוסוף היווני אריסטו שהיה מטיף להשלטת הרוח על החומר ולשימוש ברעיונות ומושגים פילוסופיים להתרומם על ידם מעל היצרים הטבעיים. אותו אריסטו התגלה פעם במצב מאוד מחשיד עם אדם צעיר… ותגובתו? “עכשיו הנני אריסטו האדם, ולא אריסטו הפילוסוף…” גישה כזאת אינה עובדת אצל הורים. טעות אחת במילה או דוגמה לא טובה אחת לפני הילדים, יכולה לגרום נזק בל-יתואר לאיזון הנפשי ולעצמיות העדינה שלהם. אף פעם לא נוכל באמת לקחת לעצמנו חופש מהם. ואפילו כאשר אנו עושים זאת, עלינו לדאוג היטב מי יטפל בהם בעת שלא נהיה בבית. את יודעת שאינך יכולה לסמוך על עוזרת חדשה!

לכן המשימה הזאת כה קשה ומתישה – כי זה כל כך מוחלט וסופי, וקשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לבטל משהו שנעשה פעם. כפי שאשה אחת התבטאה פעם, “הצרה עם הבאת ילדים לעולם היא, שברגע שילדת אותם – יש לך אותם!” ברגע שנולדו, הם שלך לתמיד. הרב פרידמן אמר פעם, “אנשים בימינו כל כך טיפשים, הם אינם מבינים שבעוד שייתכן אולי משהו כמו נישואי-נסיון, הרי שאין דבר כמו ילד לנסיון!”

ובכן התכנסנו כאן הערב כדי לקבל כמה רעיונות איך ליישם את הערכים שלנו בחיי המעשה.

הכלל הראשון והחשוב ביותר בהטלת משמעת על ילדייך, הוא שתהיי להם לדוגמה ולמופת. הרבי שליט”א הצביע על כך שהסיבה העיקרית לכישלון מערכת החינוך הדתי בארה”ב היא, שהמורים אינם משמשים דוגמה למה שהם מלמדים, הם לא מקיימים את הדברים שלהם הם מטיפים! כל הנאומים היפים מבוזבזים, אם הילד איננו רואה את ההורה או המורה חיים באופן אישי על פי העקרונות שאותם הם מבקשים להחדיר בו, ואנו רואים כיצד התנהגות כזאת באה לביטוי ברור בתורה. אנו מצווים להתדמות במידותינו למידותיו של הקב”ה – “מה הוא רחום וחנון, אף אתה הייה רחום וחנון” וכו’. “מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל”. כלומר, מה שהוא עושה, אומר לישראל לעשות. הקב”ה מקיים את אותם הדברים בדיוק שהוא דורש מאתנו לעשות. לכן, גם כהורים – אם ילדינו תופסים שאנו אומרים להם להתנהג בצורה מסוימת. בעוד שאנחנו בעצמנו נוהגים אחרת, אזי כל מאמצינו יהיו לריק.

איזו תועלת תצמח עם נצווה על חני בת-החמש לתת משלה גם לאחיה, כאשר אחר-כך היא תשמע חילופי דברים אנוכיים בין אימה לדודתה? מצווים על הילד לדבר יפה, ולא להשתמש במילים מגונות, ואז הוא נוכח בשעה שאימו הכועסת אומרת כמה ביטויים שמוטב לא לחזור עליהם, לבעל החנות אשר רימה אותה. גידול ילדים פירושו עבודה מתמדת עם עצמנו, לשמור על מחשבותינו, דיבורינו ומעשינו. הם חייבים להיות מושלמים ככל האפשר, ואנו חייבים לשמש דוגמה חיה לילדינו בכל מה שאנו דורשים מהם. אני בטוחה שכבר ראיתם ילדים קטנים המבקשים לתת להם ברכון או סידור למרות שאינם יודעים לקרוא, פשוט מפני שראו את כל האחרים סביבם, משתמשים בזה, מגיל רך ביותר, כבר מחקים ילדים את הסובבים אותם. ואנו ההורים הננו הדוגמאות החזקות ביותר שלהם, בחיים.

כאשר ילדינו עצמם יהיו הורים בבוא היום, הם ישתמשו בנו, בהתמדה, כמודל להתנהגותם – בהכרה או בתת-הכרה – וייזכרו במקרים דומים מילדותם בעת שיתעסקו עם ילדיהם שלהם, בעזרת השם. בידינו הוא, למלא חלק זה במוחם ובזכרונותיהם, בדוגמאות ללא דופי. בנישואים, יהיו המושגים שלהם על אופן ההתייחסות לבן-הזוג, כמעט העתק של מה שראו כילדים בביתם. בספר חדש הקרוי: “My Mother – My Self” (“אמא שלי – האני שלי”). מציגה הסופרת את התיאוריה, שאפילו במקרים שבהם נשים התנגדו לדרך שבה חיו אימותיהן והתנהגותן, הנה בגיל מבוגר, מתוך מניע תת-הכרתי, חזרו נשים אלה לאותם דפוסי התנהגות שראו וספגו בילדותן. משום כך עלינו לשאוף בהתמדה לשפר את עצמנו, לא להתרשל בלימוד התורה ובייחוד תורת החסידות. לשמור על קשר עם “משפיעה” ולהתפלל ללא הרף לעזרה ממרום בהתמודדות עם תפקיד זה, הקשה מכל התפקידים.

מושג חשוב נוסף הקשור עם משמעת הוא עקביות. הורים רבים תמהים מדוע ילדיהם אינם מכבדים את הכללים שהנהיגו בבית. הם מתוסכלים בגלל ילדיהם הנראים להם פראיים, רעים, בלתי נסבלים, המסכלים את כל מאמציהם להחדיר בהם משמעת. לעיתים קרובות מאוד, שורש הבעיה איננו אצל הילדים, אלא אצל ההורים. קורה שההורה מכריז על כלל שנשמע יפה מאוד, אך כשכלל זה עומד למבחן המציאות או כשמערערים עליו, לומד הילד די מהר שההורה בעצם אף פעם לא התכוון אליו ברצינות, או שאין לו הכוח והאמונה הדרושים כדי לכפות אותו, ואז נוצר מעגל קסמים. הורה כועס ומתוסכל, וילדים בלתי ממושמעים שהתנהגותם פרועה כל הזמן ובסתר לבם הם מייחלים ליד חזקה. אין דבר שילד שונא יותר מאשר הורים חלשים, בדיוק כמו שתלמידי בי”ס רומסים ומואסים במורים שאינם יכולים להשתלט על הכיתה. ילדים מטבעם מכבדים סמכות ומבקשים הגבלות, אך ילדותיותם היא זו שמכריחה אותם לנסות ולבחון את ההגבלות האלו. בידענו זאת, אין אנו צריכים להתאמץ להשביע את רצון הילדים ולגרום להם שמחה בטווח הקצר. כהורים, אנו יודעים יותר מזה. אנו חייבים לחשוב על כל החיים הפרושים לפניהם, על עתידם, ולגדל אותם להיות בני-אדם, כך שיוכלו להיות מאושרים ומכובדים על הבריות בטווח הארוך. אני נזכרת באם אחת – שהכרתי את כישלונה הגמור בהטלת מרות על ילדיה – אשר הזמינה פעם את ילדיי לשחק עם ילדיה בביתם. היא אמרה לי, “יש לנו בבית את כל הצעצועים של “פישר פרייס”, ואני חשבתי לעצמי, “זו אחת הסיבות שילדיה כל כך קשים ותובעניים. היא אף פעם לא למדה לומר לא”. כל מה שהילדים ביקשו הם קיבלו, אם היתה זו סוכרייה, צעצועים או בגדים. אולי חושבים אתם שהם היו אסירי-תודה או חברותיים? ובכן, הם היו בין הילדים המבולבלים ביותר שראיתי מימיי. דאגה אמיתית לחינוך ילדינו פירושה, ללמד אותם ריסון-עצמי כבר מגיל צעיר; ללמדם שכשאומרים לא, מתכוונים לכך! אני נזכרת באם ישראלית צעירה שהיתה מורה לאנגלית בצפת, שאלתי אותה אודות המשמעת בכיתתה, כי הכרתי את ילדיה באופן אישי והבחנתי שהם היו מאוד ממושמעים, והיא ענתה, “כאשר אני אומרת לא, הילדים שלי יודעים שזה ב-ל’ רבתי וב-א רבתי”.

כאשר הילדים רואים שההורים מתכוונים ברצינות לכללים שהם קובעים, וההורים מטכסים דרכים לאכיפת הכללים האלה מתוך חכמה ורגישות, אזי גדלים הילדים בתחושה של ביטחון ואושר. שמעתי פעם על מעון-יום ששטח המשחקים שלו היה על המדרכה, על יד כביש סואן, גדר חצצה בין הכביש והמדרכה, והילדים שיחקו להם באין מפריע. יום אחד נשברה הגדר ונזקקה לתיקון. במשך אותם ימים שהמדרכה היתה ללא גדר, הבחינו המורות שהילדים נשארו כל הזמן בקרבת הבנין בגלל פחדם מן המכוניות והתנועה. כל זמן שהגדר היתה שם, הם חשו בטוחים מסכנה, אך ללא הגדר, חשו פחד ואי-נוחות. כך גם בחיים, הילד עלול למחות, אך לאמיתו של דבר הוא מרוצה כאשר הוריו מקפידים בעקביות שיפעל לפי הכללים, ואם לא יעשה כן, יהיה עליו לשאת בתוצאות!

אזהרה קטנה, בכל זאת. במקרה שהנך אם טריה, כדאי מאוד שתשוחחי על קביעת כללים עם אמהות מנוסות יותר, או שתקראי ספרים על התפתחות הילד, הדנים ביכולת ובגישה של ילדים בגילים השונים. כלל שאינו תואם את גילו ומידת התפתחותו של הילד, יכול להתגלות כבלתי מציאותי ולכן גם כבלתי אפשרי לאכפו, הוא גם עלול לגרום להרבה תסכול מיותר ולכעס. בדרך כלל, הורה רגיש ומנוסה יכול לפתח חוש נכון לגבי סוג הכללים שראוי לאכוף על הילד בשלב זה. אף על פי כן, זה תמיד רעיון טוב לשוחח על ענינים אלה עם אמהות אחרות שאת מוקירה, לפני שאת מחליטה על קביעת כלל מסוים.

הכלל החשוב השלישי הוא, שיש לזכור כי הילדים חכמים מאוד ובעלי כושר תפיסה מטבעם. אל תמעיטו בכושרם. עם מוטיבציה ראויה וגישה נכונה מצד ההורים, הם יכולים להשיג הישגים ללא גבול, אך ההורים חייבים להיות אנושיים ובעלי נכונות, והם חייבים להאמין ביכולתם של ילדיהם. כולנו ערים להשפעת הכינויים שאנו מדביקים לילד ולהתממשותם. ילד שאומרים לו תמיד, “אתה לא-יוצלח, אתה עצלן, אתה ילד רע”, לא יצפה מעצמו לנהוג אחרת. אם אמא שלי חושבת בין כך שאני כזה – למה להוכיח לה שהיא טועה?

הבה נעצור לרגע ונחשוב. מהי הרגשתנו בנוכחות מישהו שאנו יודעים כי דעתו עלינו איננה טובה? אנו מרגישים אי-נוחות ועצבנות. אך בנוכחות אדם המאמין שאנו נפלאים, הנותן בנו אמון – אנו עושים כל שביכולתנו ומתאמצים להשיג את ההישגים הגבוהים ביותר שבכוחנו להגיע אליהם. זו אחת הסיבות שבגללה ציוני מבחנים במספרים כל כך מזיקים, כי הם מדביקים תווית על הילד שלא הצליח. “אתה מטומטם, אתה טיפש”. הדבר גורם נזק לא ישוער לרצון להתאמץ יותר בעתיד.

כשהילד אינו עונה על ציפיותינו, כיצד אנו מגיבים? האופן שבו אנו מגיבים הוא גורם ראשון במעלה בהשפעה על הילד. שוב, אני מצטטת את דברי הרב ד”ר טברסקי, המספר כיצד, בהיותו ילד קטן, עשה משהו רע, אביו קרא אותו אליו. הוא לא הרביץ לו ואף לא צעק עליו אלא אמר לו בעדינות, “דבר זה איננו הולם אותך”. ומילים מעטות אלו, שימשו לו מורי-דרך כל ימי חייו, כי הן אומרת הרבה מאוד: אתה טוב מדי בשביל מעשה כזה. אתה יהודי. יש לך נשמה אלוקית. אתה חייל בצבאות ה’. התנהגות כזאת פשוטה אינה מתאימה לאדם בעל מידות טובות כשלך. עם גישה כזאת, אתם מפרידים בין האדם לבין המעשה שעשה או האמירה שאמר. אתם מפגינים אמון רב בילד, ועם גישה כללית כזאת, אנו יכולים לצפות לתוצאות טובות, כמו שאמר הרבי הקודם: “חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם”.

כמובן שיש עוד הרבה לומר בנושא זה, אך כיוון שזמננו כמעט תם הרשו לי לסיים בדברים הבאים. להיות הורים, ולהכניס משמעת בבתינו זו אכן משימה קשה, אך התורה אומרת לנו: “שלושה שותפים באדם – אביו, אימו והקב”ה”. וכן נאמר “כשהוא מבקש, איננו מבקש אלא לפי כוחן”. אם ה’ לא היה בטוח בכוחנו לגדל את ילדינו כראוי, הוא לא היה מפקיד אותם בידינו.

לעיתים קרובות נכשלים הורים בתפקידם, לא מפני שאינם יכולים לעשות עבודה טובה, אלא מפני שאינם מתאמצים דיים בדבר זה. נושא זה איננו בעל חשיבות ראשונה בחייהם, אולם אם נשים את כל מעיינינו באחריות למתנת-אלוקים זו, ונבקש את ה’ לסייע בידינו, מובטחנו ש”בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו”. כאשר משיח יבוא במהרה בימינו, נצביע בגאווה על ילדינו ונאמר, “ראו גידולים שגידלנו”!