מאת: מיטל סינה, כתבת ועיתונאית של ערוץ “הידברות”, ותסריטאית הערוץ. תלמידת המכון לבנות של “אור חיה” – המרכז העולמי לאישה היהודיה בירושלים.
זהו חג הגאולה הראשון שלי. נכון, בשנה שעברה קיפצתי בבנייני האומה, ולפני שנתיים ניגבתי חומוס בבית כנסת בצפון תל אביב, אבל השנה, השנה אני חוגגת לראשונה את הגאולה. את היותי חב”דניקית, ולא עוד מישהי שרק מגיעה לשיעורים.
אני חוגגת את הגאולה מחיי הלילה של תל אביב, שבכלל יותר נכון לקרוא להם חיי בוקר, אם להסתמך על השעות בהם הם קורים. נגאלתי.
אני חוגגת את הגאולה ממכנסי ג’ינס וגופיה, מחצאית קצרה וחולצת חצי שרוול, מבגדים שהדבר היחידי אותו הם מכסים זה את הנשמה האלוקית שנמצאת בהיעלם. נגאלתי.
אני חוגגת את הגאולה מעבודות מפוקפקות, ממרדף אינסופי אחרי חומר, ממחשבות על כך שהפרנסה שלי תלויה בכמה מרפקים אשתמש, ולא בכמה שעות אתפלל, וכמה אעשר. נגאלתי.
נגאלתי ממה יגידו, מאיך יגיבו, מהמבטים, מהלחשושים הבלתי נמנעים, מה”קצת קשה, אז דתיים?”. נגאלתי.
וזה בכלל לא כי היה לי קשה. נגאלתי מחיים של שלמות אותופית בהגדרה החילונית- היה לי כל מה שרק אפשר לבקש, חיים סוערים של מים ואש, היה לי טוב לקום בצהריים, וטוב לחיות, היו לי חברים, וחברות, ומסיבות. היתה חופשה בחו”ל על חופים זהובים בכל שנה, היתה אווירה כללית של מתנה, ועדיין באמת באמת לבסוף- היה לי כלום אחד גדול. ונגאלתי.
אנחנו חוגגים את החג הזה בהתוועדויות ושירים, בתפילות והחלטות טובות, מופעי ענק בבנייני האומה ומבצעים ברבים, ולי יש חשק לומר פשוט תודה, לאדמו”ר הזקן, שנלחם בלי לוותר, בלי לומר נואש, בדבקות איתנה- כדי להציל את החסידות, כדי שאגאל. ישבת שם במאסר, כדי שאני אצא מהמאסר בו חייתי, עברת עינויים, כדי שאני אגלה את ההנאה הצרופה שבחסידות, סיכנת את כל עולמך- כדי שאני אציל את כל עולמי שלי – בבחירה אחת פשוטה- להיגאל.
תודה לך רבי זלמן שניאור מלאדי, שלפני מאות שנים נלחמת את המלחמה הנוראית הזו, בשבילי, מיטל, שתגיע מאות שנים אחרי הסתלקותך, כדי לעמוד כבת ישראל כשרה ולומר לך בפשטות, בזכותך נגאלתי, תודה.
1 תגובה
מיי מדהים
לא תמיד הבנו את התהליך שלך
אבל תמיד ידענו שאת יודעת מה את עושה ואי אפשר לעצור אותך.
תצליחי בכל
חברה מת”א(;