עבודת הגלות, הכנה לגאולה! | מירי שניאורסון

מירי שניאורסון

ליל שבת חורפי וגשום בירושלים. את האישה המרשימה הזו אני רואה בבית כנסת בשכונה יוקרתית בבירה (כאילו שישנן שכונות לא יוקרתיות בעיר שדירותיה נשקלות בזהב). אין ספק. היא זרה. אי אפשר להתעלם מגובהה, מתכשיטיה המשובצים אבני חן יקרות ומריח החו”ל שהיא מדיפה.

עוד אני תוהה אם בעלה יהלומן או שאולי היא עצמה מעצבת נחשבת, אני שומעת את תפילתה החרישית במבטא ויליאמסבורגי כבד. מזווית העין אני מבחינה בידיה הענוגות מדפדפות בסידור עברי-אנגלי. ידיה שדופות אולי ממחלת פרקים כלשהי או שהן מסגירות את היותה בגיל השלישי.

כאשר אני קולטת שהמתפללות הותירו אותי מאחור, אני ממהרת לחזור לסידור ולמילים החמות והמחזקות שבינות לדפיו המהוהים. עם סיום התפילה אני מבחינה בה ממהרת להתעטף בְּשַל פרווה. עושה רושם שהיא ממהרת לאשנהו. אך היציאה הומה נשים, ישראליות ללא ספק. כולן עסוקות בברכת שבת שלום הדדית והיא עומדת, מנומסת, וממתינה שהמעבר יתפנה.

בזמן הזה, אני עומדת לידה ועל פני מתפשט חיוך. חיוך של ליל שבת. חיוך אחרי תפילה. היא מחייכת בחזרה ושואלת “את מכאן?”. מכפר חב”ד. “ומה שם משפחתך?” שואלת האצילה מבלי שארגיש חטטנות מיותרת. קוראים לי שניאורסון. עכשיו לובשות פניה ארשת התפעלות.

אני מרגישה שמעט הקרח שעוד היה בינינו, הפשיר. אני שואלת אותה מה גרם לה להתפעל והיא ממשיכה לחייך חיוך אצילי כשהיא אומרת באנגלית ברוקלינית מהוקצעת “השבוע יהיה היארצייט של האלטער רעבע. אנחנו מצאצאיו וגם את. לא?”.

השאלה נותרת תלויה באוויר, המעבר נפתח, אבל היא כאן לצידי ואני שומעת את סיפור חייה על רגל אחת. היא מציגה את שם משפחתה הנוכחי ומייד אחריו את שם בעלה ממנו התאלמנה לפני שמונה-עשרה שנה, ובאותה נשימה את שם נעוריה… נו, זה ברור. שם חב”די, משפחה חב”דית. אין לי הסבר. אבל זה מה שהרגשתי כאשר הבחנתי בה לראשונה.

אני מרגישה קרבה, אך גם מחוגי השעון הולכים ומתקרבים לשעת הקידוש. אני מלווה אותה ליציאה ורגע לפני שאנחנו נפרדות והיא כמעט רצה כמו בחורה צעירה אל הגבר שלה, היא מפטירה בטון מבויש או נבוך: “זה ירח הדבש שלנו”. אי אפשר שלא להבחין באור שנח בעיני בעלה כאשר מבטיהם מצטלבים.

אני עומדת רגע נטועה במקומי וחושבת על המבט של הרבי, על המבט האלוקי של הקב”ה בכנסת ישראל. אחרי הסעודה אני יושבת ללמוד שיחה שעניינה עין טובה…

תגידו, נכון ששם הפרשה רומז על הגילוי האלוקי לו זכה הדור שיצא ממצרים? השם “וארא” אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב, מדבר בעד עצמו. רק בזכות התגלות הקב”ה לאבות התאפשרה עבודת מצרים ורק בזכות עבודתם הרוחנית התאפשרה עבודת עם ישראל בתקופת מתן תורה והעלייה שפעלו בעצמם ובעולם.

נכון, אתן צודקות. הפרשה עוסקת בעבודת הפרך ובמכות מצרים. אבל כבר מההתחלה ברור שכל זה הוא המשך לגילוי לו זכו אבות האומה. מכאן ניתן להבין את השפעת עבודתנו ועבודת אבותינו בזמן הגלות על הגילוי האלוקי המושלם שיהיה בימות המשיח. דווקא עבודתנו עכשיו נותנת את הכוח לגאולה.

החודשיים הללו הם חודשים של גילוי. טבת – יום ההילולא של אדמו”ר הזקן. שבט – יום ההילולא של הרבי הקודם והרבנית חיה מושקא. ובמיוחד, יום הנשיאות של נשיא דורנו. דור אחרון לגלות ודור ראשון לגאולה.

הרבי מסביר לנו ששליחותו של הרבי הקודם הייתה “להביא לימות המשיח”. ההתקשרות לנשיא הדור דורשת לעשות הכל לשם מילוי שליחות זו. כל העניינים הכוללים תפילה, לימוד, אוכל ועבודה, שידוכים ומשחקים יהיו חדורים בשליחות הזו – להביא משיח!

וכדי שייקל עלינו לבצע זאת אומר לנו הרבי לזכור כל העת שבכל רגע הרבי (הקודם) יכול להיכנס ולהסתכל על כל אחת ואחת מאיתנו, ובמבט אחד לדעת עד כמה השתדלנו לזרז את התגלות מלך המשיח…

הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי” – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו |

בקרו באתר האינטרנט של מירי

כתבי תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם ולא תועבר לצד ג׳.