מאת הרב עידו ובר
סמוך לעיירה שפולי התגורר “פריץ”, בעל אחוזות עשירות, רע לב. כל כפרי המחוז שייכים היו לו והוא החכיר את השדות, הכרמים ובתי המזיגה שבכפרים ליהודים מהם לקח כסף רב בתמורה לשרותם הנאמן.
בתקופת החורף התגורר הפריץ בארמון מפואר בעיר הבירה ובזבז שם את כספם של היהודים שגזל מהם באכזריות על כל תענוגות העולם.
באותו זמן היו משרתי הפריץ אחראים על אחוזותיו שליד שפולי, והיהודים נהנו מחודשים מעטים של שקט ושלווה.
בבוא האביב התחדשו צרותיהם של היהודים, ימי פורענות החלו עבורם. הפריץ ששב לאחוזתו הסמוכה לשפולי, אירח בטירתו מושלים ורוזנים ממחוזות אחרים, נשפים עליזים ערך לכבודם בכל לילה, וכטוב לב המסובים ביין נהג לצוות על עבדיו להביא אליו את “יהודיו” שנאלצו לציית לשיגעונותיו בגלל שהוא היה מקור פרנסתם. הם שניהלו את הפונדקים השדות ובתי המרזח לפריץ והיו נתונים תחת חסדו, ברצונו שילם להם וברצונו ביקש מהם כסף רב. וכשלא היה בידם לתת לו, הכניסם לצינוק, התעלל בהם והשאיר את משפחותיהם ללא אב ומפרנס עד שיהודים רחמנים אספו כסף רב ופדו את “השבוי”. את העלובים האלה “הזמין” אל אורחיו גסי הרוח וההוללים ובפניהם ציוה על היהודים לרקוד ולשיר כדי להצחיק ולרומם את רוחם של המסובים.
בימים ההם התפרסם שמו של “הסבא משפולי”, תלמידו הצדיק של הבעל שם טוב הקדוש. קהל חסידים גדול היה לו ל”סבא משפולי”. כל דל וכל נדכא בא אליו בבקשת עזרה וישועה. וכל חכם וירא שמים וכל צמא לדברי אלקים חיים, בא אליו להתחמם באורו ולהסתופף בצילו. בין הבאים היו גם יהודים שסבלו מידו הקשה של הפריץ ובפתקאות הבקשה שלהם ביקשו שיתפלל עבורם, שהשם יתברך יהפוך את לב הרשע לטובה עבורם.
צרותיהם של היהודים ציערו מאוד את הצדיק, ואת כל הפונים אליו בעניין זה בירך בכוונה גדולה ומעומק הלב.
ימים עברו ומצבם הרע של היהודים באחוזותיו של הפריץ, לא השתנה. מיום ליום הציק להם יותר ויותר. בכל שנה בפרוס האביב בהתקשט העצים בעלים ובפרחים, בצאת השמש לחמם עולם ומלואו אחרי תקופת קרה וגשמים, בתקופה של אור שמחה ותקווה לבני אדם, החלה תקופת חרדה ואימה ליהודים של הפריץ. לרעיונותיו הנוראים לא היה גבול. באחד הימים ציווה לתלות את תמונת “אותו האיש” בבתיהם. אסון זה לא יכלו היהודים לסבול ובצר להם התאספו ויחד הלכו אל הסבא משפולי, שפכו לפניו את מרי לבם בכו ואמרו ש”הגיעו מים עד נפש” ויותר אינם יכולים לשאת ועתה מתחננים הם בפני הצדיק שיעזור להם ויושיעם.
לשמע גזירתו האחרונה של הרשע, קפץ הסבא משפולי ממקומו כנשוך נחש, הכה על השולחן וצעק: “צודקים אתם. אכן באו מים עד נפש. זמן רב חיכיתי לאותו רשע שיחזור מדרכו הרעה, קיוויתי שיתקן מעשיו, אך מעתה לא אחכה יותר. הגיעה השעה ללמדו לקח ולהשמיע באוזניו את עשרת הדברות”.
משתוממים עמדו היהודים סביב הצדיק ולא הבינו את כוונתו. ועוד בטרם שאלו וביקשו הסבר לדבריו, הוסיף הרבי ואמר: “הקשיבו היטב לדברי ועשו את מצוותי. בכל שנה נוסעים אתם לחוג את חג השבועות בעיר הגדולה. הפעם אל תעשו כן. התאספו כולכם בבית החוכר ושם תחוגו את חג מתן תורה. לפני החג גשו אל הפריץ וספרו לו על תוכניתכם. אימרו לו שאת תפילות החג תערכו בבית היהודי והזמינו אותו ואת ידידיו הרבים לבוא ולשמוע את תפילתכם. ואתם התקדשו והיטהרו לפני החג היו מוכנים לקבל את פני החג הקדוש וגם אני אבוא ואהיה אתכם ועתה סעו לשלום לבתיכם.
סיים הצדיק את דבריו באוזני השומעים הנדהמים שלא העזו לומר דבר ומיהרו בחרדת קודש לביתם לקיים ולעשות את מצות הרבי.
השליחים התייצבו בפני הפריץ וביקשו ממנו לבוא ולהשתתף בשמחת חגם חג מתן תורה. בשמחה ניאות הפריץ לבקשתם. הרעיון לראות את היהודים מתפללים נשא חן בעיניו מאוד. אם שירתו של יהודי אחד ששר לפי פקודתו מפעם לפעם בנשפי השיכורים שלו שעשע אותו ואת אורחיו, הרי שזימרתם של ציבור גדול תבדר את רוחם ותענג אותם ללא ספק. צהל הפריץ והבטיח ליהודים שהוא וידידיו הרבים יהיו אורחיהם בחג השבועות הקרוב.
עוד באותו יום הזמין אליו הפריץ את ידידיו בעלי האחוזות הסמוכות ובמסיבה המפוארת שערך לכבודם סיפר להם על המחזה הנהדר שעתידים הם להיות עדים לו בחג השבועות הקרוב. בצחוק פרוע של הוללים וריקים התפזרו האורחים והבטיחו לבוא ביום המיועד לביתו של החוכר היהודי.
בערב חג השבועות הגיע הסבא משפולי אל ביתו של היהודי ואתו עם רב. מכיוון שצר היה המקום להכיל את כל האורחים, ציווה הרבי לצאת אל הגבעה הסמוכה לכפר, לפרוש חופה גדולה ולהציב מתחתיה בימה ועליה ספר תורה.
זמן התפילה הגיע והחורשה אשר סביב הגבעה התמלא המוני אדם. ליד הרבי הצטופפו היהודים וחיכו בדחילו ורחימו לבאות. מאחוריהם ערב רב של גויים בעלי אחוזות עשירים ונכבדים ובראשם הפריץ הרשע, ממתינים להפתעת החג שהובטחה להם.
לפני התיבה עבר הצדיק בעצמו, ותפילת היהודים הנרגשים נאמרה בהתלהבות ובדבקות עצומה. הגויים שראו את הצדיק מתנועע בחרדת קודש כשהוא עטוף בטלית המכסה את ראשו וציציותיו נגררות ארצה, פרצו בצחוק רועם שהופסק לפתע כאשר הגיע הצדיק לקריאת שמע. כשקרא הרבי שמע ישראל, נשמע קולו כשאגת ארי ביער, וכל העומדים הזדעזעו. את הפחד שאחז בהם ניסו הפריצים להסתיר, הן להשתעשע באו וכיצד יוכל קומץ יהודים עלובים להפחידם, אך כשהגיע הצדיק לתפילת שמונה עשרה התפשט קולו ונישא על פני הסביבה כולה. ורגש רך עדין ומופלא, ומתיקות שלא מהעולם הזה, הרגישו הנאספים יהודים וגויים כאחד. דומה שהיקום כולו, האילנות, ציפורי השיר ופלג המים שזרם לרגלי הגבעה, הצטרפו לתפילה הנשגבה.
לאחר תפילת שמונה עשרה ואמירת “אקדמות”, גולל הרבי את ספר התורה, פתח בפרשת “יתרו” והזמין לקרוא בתורה את אחד מאנשיו שבאו אתו. בעל הדרת פנים מרשימה היה הקורא וקולו ערב, חזק ועדין כאחד. כשהגיע לעשרת הדברות, אחזה חרדה את הנאספים. בהיר היה אותו יום, השמש זרחה והשמים נראו כחולים ללא עננה. לפתע התקדרו השמים. ענן כבד נפרש מעל הנוכחים כעומד ליפול עליהם וקולות רעמים נשמעו בחזקה.
ליד הפריץ עמד אחד היהודים והסביר לו כל מילה ומילה שיצאה מפי הקורא בתורה: “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת” רעם קולו של הקורא, והמתרגם מבאר.
הפריץ ששמע והבין, נבהל. בפחדו נזכר בפקודתו לתלות את תמונת ‘אותו האיש’ בבתי המזיגה של היהודים.
“זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה’ אלקיך”, הסביר היהודי לפריץ, והוא נזכר בפקודותיו לפתוח את בתי המזיגה בשבתות.
התכווצות בבטנו ומחנק בגרונו חש הפריץ, וכמעט שהתעלף.
עשרת הדברות שנאמרו בלשון הקודש שפה שאינה שפת הגויים ואינה מובנת להם, נשמעו באוזני כל אחד מהם כאלו שפת אמו היא. כל אחד מהם נזכר בחטאיו ופחד נורא אחז בהם. בסוף הקריאה בתורה נפלו כולם מתעלפים על הארץ. לאחר דקות ספורות שנראו כנצח, קמו הגויים חיוורים ונרגשים ובבושת פנים הסתלקו כל אחד לדרכו.
אחרי התפילה סעד הסבא קדישא בביתו של החוכר היהודי את הסעודה החלבית של חג השבועות. בין מאכל אחד למשנהו אמר הצדיק לחסידיו שאותות של התרגשות עדיין ניכרו על פניהם: “את עשרת הדברות האלה ששמעו היום יזכרו הפריצים כל ימי חייהם ולא יציקו לכם יותר. לשם כך נאלצתי להטריח לכאן את משה רבנו בכבודו ובעצמו והוא שקרא בתורה, אך כדאי היה הדבר ודעו לכם כי גם הפריץ שלכם אינו גוי ככל הגויים. יש בו ניצוץ מנשמתו של יתרו כהן מדין שבא אל בני ישראל למדבר והודה בקיומו של הקדוש ברוך הוא ובעמו הנבחר ישראל”.
במוצאי חג השבועות שלח הפריץ שליחים אל ביתו של החוכר וביקש מהצדיק לבוא אליו. הצדיק ניאות. הלך אל ביתו של הגוי והתייחד אתו שעות אחדות בחדר סגור. למחר שב הסבא קדישא לביתו ומאז חיו היהודים באחוזותיו של הפריץ בשלווה, פרנסתם היתה מצויה בשפע ואיש לא הרע להם.
בכספו של הפריץ ובעזרת אנשיו, נבנה בית כנסת חדש וגדול עבור היהודים על הגבעה שעליה התפלל הסבא קדישא.
יש אומרים כי שמיעת עשרת הדברות השפיעה על הפריץ עד כדי כך שעזב את ארמונו וכל עושרו ויתר על כבודו ותענוגותיו, נדד לארץ רחוקה ושם התגייר ובאותה שנה נפטר ונקבר בבית קברות יהודי ועל מצבתו נחקקו המילים “גר צדק”.
באדיבות שבועון כפר חב”ד
