מאת: הרב מענדי זקלס, שליח חב”ד בבריאנסק
עברו שבועיים מהפעם האחרונה בה הוזמנתי לערוך ברית מילה, ועדיין, הקריאה הבאה בוששה מלהגיע.
חששתי שככל שנתקרב לראש השנה היא בוא תבוא. כך זה בשנים האחרונות. עוד לא הייתה לי נסיעה שגרתית לברית, מבלי שלוותה במתח ובאי-ודאות עד הרגע האחרון, והנה היא הגיעה. יום ראשון בשבוע. על הקו היה הרב אשר קריצ’בסקי, שליח ורבה הראשי של אומסק. עוד ילד יהודי הגיח לעולם ביום שישי כ’ אלול. “מתי אם כן תיערך הברית? איך לא? יום שישי וערב ראש השנה. אח… איך ידעתי! זה כל כך אופייני לשגרה שלי! ‘בול’ מתאים לי!”, הרהרתי לעצמי.
בירור קצר על תנועת המטוסים המוגבלת לעיר וממנה, העלתה כי אצטרך לשהות בשבת באומסק בדרום סיביר. “אבל יש סימן שאלה גדול על קיום הברית בזמנה”, הסביר לי הרב קריצ’בסקי, “ההורים, יוצאי קווקז, מסכימים איכשהו לערוך את הברית, אבל הסב מתנגד… כן, הוא מבין שזו מצווה חשובה, וזו המסורת, רק מתקשה להבין מה הבהילות לעשות ביום השמיני?! איך אפשר לערוך אירוע, בלי המשפחה המורחבת מחו”ל, בלי כבשים ומיני בשרים, בקיצור, לדעתו, חייבים יותר זמן להתכונן לאירוע מכובד כראוי ל’בן זכר’, ובטח ששמונה ימים לא יספיקו”.
“בתחילת השבוע היה נראה שהוא נוטה להסכים, והכיוון חיובי, אך תוך יממה, שינה את דעתו, והתבצר בה ככל שחלף הזמן”, המשיך הרב קריצ’בסקי בטון מיואש. “אני את שלי עשיתי” אמר בתבוסתנות. ביום חמישי, יממה לפני הברית, הרב קריצ’בסקי סירב להרים ידיים ובמסע שכנועים אחרון לחץ שוב על הסב ודיבר על ליבו, ו… הוא השתכנע.
כעת הכדור עבר למגרש שלנו, ובמהירות הבזק התארגנתי לנסיעה הארוכה, אבל הסתבר שכרטיס הטיסה היחיד לאומסק ביום שישי יוצא ממוסקבה ב11 בבוקר ונוחת באומסק ב-5 בערב בגלל הפרשי השעות. כניסת השבת באומסק היא ב-18:27. אם כך, תיוותר לנו שעה וחצי בלבד עד לכניסת השבת.
“אנחנו על הקשקש!”, אמרתי לרב קריצ’בסקי, “אל תשכח שאחרי שאנחת תעבור עוד חצי שעה מהנחיתה ועד קבלת המזוודה, תוסיף לזה נסיעה בת חצי שעה מהשדה לבית המשפחה ותגיע ל-6 בערב, תשארנה בקושי 27 דקות לברית?! וזה תרחיש המהיר והאופטימי ביותר, ומה אם חס ושלום המטוס יאחר או יהיו פקקי תנועה??”.
“בעז”ה יהיה בסדר!” פטר אותי הרב קריצ’בסקי. אחרי שהורדתי את שפופרת הטלפון על כנה נבהלתי מכך שלא ביררתי איך נספיק להגיע מבית המשפחה לבית כנסת במרחק של 30 דקות נסיעה. את השליח של הרבי זה כנראה פחות עניין. הנושא, אפילו, לא הופיע בחישובי הזמן. “אין מקום לתת את הדעת על זה! “העיקר שנבצע את המשימה! מקסימום נלך ברגל כמה שעות”.
המטוס נחת באיחור קל ותוך דקות שעטנו בדרכנו לבית המשפחה. פקק תנועה ארוך קידם את פנינו. הנהג נסה ככל יכולתו לדלג בין הנתיבים. השעה הייתה כבר 17:45 ואנו עוד היינו רחוקים מבית המשפחה. בעוד אני מתכונן לתפלת המנחה במילות “פתח אליהו” בקשתי חרישית את עזרתו של “אליהו מלאך הברית”.
18:05. הגענו! נותרו לנו 22 דקות לשקיעת החמה!
בסערה נכנסנו לבית, דילגנו על שלבי הכיבודים וניגשתי מיד למלאכת הברית.
ב-18:27 בדיוק הרב קריצ’בסקי עוד הספיק לברך על הכוס ולקרוא לרך הנימול בשמו – דוד. קיפלנו בחטף את הדברים ורצנו למכונית לנסות ב-18 הדקות הנותרות, להתקדם מעט לכיוון בית הכנסת. אחרי כמה מאות מטרים נקלענו לפקק תנועה ארוך. עצרנו בצד הדרך, השארנו את מיטלטלינו ברכב נהג הקהילה הגוי, לבשנו את ה’סירטוקים’ וצעדנו רגלית לבית כנסת.
רוח סתיו סיבירית שרקה סביבנו, אך אנחנו לא הרגשנו בה כלל. תחושת הסיפוק ורוממות הרוח על כך שהצלחנו להשלים את המשימה להכניס בבריתו של אברהם אבינו עוד ילד יהודי בשנת תשע”ו בקצה העולם בערבות סיביר, לא נתנה לקור העז לחדור לתוכנו.
רבי, המשימה בוצעה!
