רוחות חזקות, הקור מקפיא לי את העצמות. מזג האויר בחוץ משקף במדוייק את המצב הפנימי שבי.
החורף הגיע, הלילות ארוכים, חושך והסתר הפנים.
התחילו הבלבולים.
הרוחות מנשבות ואני מתנפנפת איתן מצד אל צד.
לאט לאט ובשקט יחסית, בלי שחס וחלילה ארגיש, הנפש הבהמית התגנבה אל עוד חלק בליבי.
זה נראה לי התחיל מהתמקדות עצמית לחוסר הכרת הטוב. המשיך אל מרמור, קורבנות, כעס וכמובן גם פגיעה.
רגשי הנחיתות הצטרפו גם הם לחגיגה.
כל דבר תורה, כל דבר ששמעתי התקשר לי ישר עם הלקאה עצמית. וכך נפלתי ונפלתי.
טרחתי לזכור הכל, להצביע וגם להכות על חטא. הכנתי רשימה שהלכה והתארכה. תפילה, כיבוד הורים, יחס לסביבה, מחשבות רעות, גאוה.
וכל מעידה, ככה באמת דמיינתי והרגשתי, יוצרת מחיצה בין הקב”ה וביני.
ואני מתרחקת, טובעת בים סוער, נאחזת בחוזקה בענף מבצבץ. בסדר היום, לקום ולהתפלל, חת”ת, שיעורים וחברותי במדרשה.
צנחתי על הספה, מותשת ובוכה. מרגישה כל כך רחוקה. רגשות האשמה מציפים אותי.
ככה מול חברה חשבתי בקול רם, שאני מרגישה שהרבי כל כך רחוק. מציב לי עוד ועוד קשיים. ואולי הוא כבר לא רוצה בי, ואולי הוא ממש מאוכזב.
אבל בתוך כל הרפש, המיץ של הזבל נכנסה מחשבה קטנה.
שכל המחיצות הם רק מצדי, ובתכלס הרבי תמיד מחכה לי. נזכרתי בעיניים הכחולות החודרות והאוהבות.
בהפסקת צהרים בעבודה התחלתי לקרוא את המאמר של השנה, “באתי לגני אחותי כלה”.
החלטתי שוב לחזור בתשובה.
התקשרתי למשפיעה.
את רגשות האשמה החלפתי בהחלטות טובות ואת ההלקאה העצמית בחיבוק עצמי, ליטוף ואהבה.
רוח חדשה פיעמה בי, ההתרגשות השמחה חזרו אל חיי.
והתפעלות עצומה.
מהאפשרות התמידית, לחזור בתשובה. על רגע קטן של הרהור, שמפיל חומות.
