מירי שניאורסון
גאולה פורצת לחדר בסערה. האנרגיה הטובה נכנסת איתה ומתיישבת לידה. “יפה לך הפאה” מתפעלות החברות לכיתה משל הייתה תלמידת תיכון. היא מנערת את התלתלים הבהירים. “בעלי עוד לא התרגל”, היא עונה בחיוך של שמיניסטית והתלמידה לצידי ממהרת לעדכן אותי: “זה חדש אצלה, רק לפני שנתיים החלה לכסות את הראש במטפחת גבוהה. אבל בחודשים האחרונים, ככל שאנחנו מתקדמות בלימוד החסידות, היא קיבלה החלטה לעבור לפאה”. מבט שני על גאולה גוּד אנרג’י, על הזוהר בעיניה ועל תלתלי הפאה, מגלה שגילה הוא לפחות פי שלושה.
במרכז החדר בו מתקיימת הסדנא פזורים צדפים מכל הסוגים. “תבחרי שני צדפים. האחד מבטא את מה שעבר עליך/מה שהיית עד כה… והשני את המטרה/היעד אותם את רוצה להשיג מכאן והלאה….”.
גאולה לא נזקקת לחפץ כדי לשתף בנדוניה איתה הגיעה הבוקר. היא שולפת מהתיק מראה קטנטונת, מביטה בה ממוקדת, מחייכת, מרוצה, ואומרת ספק לעצמה ספק לסביבתה, “טוב שחפפתי את הפאה הבוקר”.
הח”ית שלה גרונית ומתגלגלת והיא מגביהה את הקול ואומרת: “אני צריכה לנקות את המשקפים”. ואז, בחן המיוחד שלה ולאחר שמשכה את תשומת הלב של כולנו, היא מוסיפה: “אין לכן מושג מה אני עוברת. אני לא ישנה בלילות”. קולה לא נשבר כשהיא מסבירה: “רק סיימנו השבוע את השבעה על חמותי עליה השלום שהייתה ניצולת שואה. זכיתי לעשות לה כבוד ולהקים אוהל עם כיבוד בשפע לעילוי נשמתה. הודיתי לאחים של בעלי שהסכימו לי. אני לוקחת את הכל ממקום של צמיחה”.
כאילו לא די בכך, היא ממשיכה בשמחת חיים כאילו הייתה זו קייטנה: “הבוקר הגעתי לכאן מאימא שלי. היא מורדמת ומונשמת בבית החולים. את כל התהילים אני שרה לה כל בוקר”. אלמלא המנחה היא הייתה ממשיכה.
“תגידי, גאולה”, שואלת המנחה ועוצרת את שטף הדיבור הצוהל, “מה את רואה גאולה?”. גאולה משתתקת לרגע, מרצינה או שלא ואז אומרת:
“אני רואה תקווה, צלילות, אופטימיות ורוגע…”. היא שוב משתתקת לשנייה ומסבירה: “ברגע שאני מדברת בשפה הזאת אני גם משכנעת את עצמי וגם נותנת לעצמי סיבה לנוח”. ואני מזכירה לעצמי שהרגשות וההשכלות באים משורש יותר נמוך מלבושי הנפש (מחשבה, דיבור ומעשה). ולכן, לקבלת עול ולקבלת המציאות יש הרבה מאד כוח. כל מה שצריך הוא שלושה דברים: לעשות, לעשות, לעשות!
—
“נתאווה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”. ה’ רוצה שדווקא בעולם הגשמי והתחתון, ודווקא בו, יתגלה אורו הגדול בעולם. וזה ייעשה על ידי עבודת האדם: נשמה כפי שהיא מוגבלת בגוף גשמי. זוהי גם מטרת גלות ויציאת מצרים: “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה”. כלומר: יציאת מצרים היא לצורך מתן תורה שיהיה בהר סיני.
במתן תורה התבטלה הגזרה שהטילה נתק בין העולמות הרוחניים והגשמיים והחלה כבר בעת שאדם וחווה נטרדו מגן עדן. באותו מעמד גם ניתן לנו הכוח להוריד את הקדושה לעולם הזה הגשמי – על ידי קיום תורה ומצוות.
בפרשתנו אנו מוצאים דבר והיפוכו. הפרשה בה מסופר על הגאולה, נפתחת בצווי “בא אל פרעה”. שמה של פרשה מעיד על תוכנה, וכאן, השם הפכי לגמרי שכן הוא מצביע לכאורה לכך שמשה רבנו היה זקוק לפרעה ולא להיפך. עד שה’ מצווה אותו לבוא אל פרעה.
אבל לא. זה בדיוק הרעיון וזו גם הוראה עבורנו. הגלות היא רק שלב בדרך לגאולה ויש לנצל כל רגע בה על מנת לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. ככל שהדירה תהיה מושלמת יותר, נזכה מהר יותר לגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש. ה’ מצווה אותנו לבוא אל פרעה, אל מלך המצרים וההגבלות, ולבטל את מהותו על ידי קיום מצוות ולימוד תורה.
הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי” – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו |
